הרפתקה בחיים
פוסטים אחרונים
- אז מי כאן מיוחמת? 29/10/14
- צדק חברתי 2012 18/10/12
- אבא אין רק אחד (הניקוד לא מי יודע מה..) 1/10/12
- האופניים הכחולים והסוחר הממולח 28/9/12
- סאדו מאזו בערב יום כיפורים 1978 26/9/12
- השישי לאוקטובר 24/9/12
ארכיון
בקצה הפתקית מונח לו אוברדפט - לאלי7
בקצה הפתקית מונח לו אוברדפטשלשים בחודש. כספומט בפינת ארלוזרוב דיזינגוף. אלישבע מול המכונה, מקישה קוד סודי , מוציאה את הכרטיס, מושכת אליה את השטרות באצבעות דקות. פס לבן קטן משתתרבב מהחריץ הצדדי. פתקית רישוםהפעולה. אלישבע תולשת את הפיתקית מהקיר, נועצת בה את עיניה , פניה מתכרכמות ומחוירות, דמעות כבדות וגדולות נאגרות בזויות עיניה ורעד עז מרעיד אותה, כאילו נמצאת הייתה במרכז התפרצות אדמה של תשע בסולם ריכטר. רגליה קורסות ושניה לפני שהיא נופלת שדודה על אבני המדרכה הישנות של דיזינגוף אני אוחז בה. מביט בה בדאגה."מה קרה? את בסדר?" – שאלה מטומטמת הרי ברור שהיא לא.
גרונה של האשה היפה שלי נשנק מדמעות, אפה קולח בזילוגים קשים וואדיות עמוקים חורצים ומבקים את האודם שעל שפתותיה. אני מחפש בקדחתנות בכיסים למצוא שרידי טישו ומצטער שאין מטפחת בכיס. לאבא שלי בחיים זה לא היה קורה. תמיד הייתה לו ממחטה מוכנה. בעצם היו לו שתיים האחת היה מקנח את אפו בקול תרועה שהיה מעורר בהלה סביבתית ובשניה היה מנגב את האבק מנעליו. לפעמים היה מתבלבל וקינוח האף היה מסתיים ביצירת בוצה על המטפחת אבל היו ממחטות לרגעים כשכאלו. כשמת, לקחתי את כל ממחטותיו אל והן שמורות אצלי בארון במגירה, ליד התחתונים המגוהצים וליד תמונתה של אלישבע בשחור לבן. פעם כשהיינו נאהבים הניחה אותה שם בהסתר מתחת לגופיות. את התמונה גיליתי במקרה ומדי הייתי מגניב בה מבט ומתייסר מחדש בכאב הפרידה. מעולם לא חשבתי להחזירה לה, גם לא כעזבה אותי בפעם השניה ממנה לא חזרה לעולם.
אין לי ממחטה.גם לא טישו. מה לעשות? אולי לשלוף שטר של מאה ולהרשים אותה באקט נדיר של נדיבות שעליו עוד תכתוב שיר? גם את זה אין לי וכסף קטן לא בא בחשבון. "יש לי אוברדפט", היא ממלמלת ללא קול, עיניה נעוצות בפתקית הקטנה ועל פניה הלחות מבט מפוחד כמו הייתה נידון שזה עתה נעצו בפניו מגילת קלף חתומה בחותם המלך המכריזה על הוצאתו להורג בעינויים קשים. "שש מאות שקל", היא צורחת בשקט והדמעות נעות במורד פניה כגלי צונמי סוערים ומרטיבים את זרועותיי, שלולית ענקית נקווית כמו באליסה בארץ הפלאות ואני שואל את עצמי איך מסבירים למוקד העירוני של 106 את ההצפה שמאיימת כבר לגלוש לפיצה האט שממול. "שש מאות שקל", היא חוזרת וממלמלת, "שש מאות שקל. שש מאות שקל".
שלשים לחודש. בקצה הרחוב לא מונח דלי דמעות כמו שכתבה בשיר הראשון שקראה לי וכבשה בו את ליבי. היא מסתכלת לעברי ובעיניה מתחננות שאעזור לה ואחלץ אותו מתהום האובדרפט אליו צנחה. אני חשוף ובודד. מה לעשות? לשלוף את הארנק ולתת צק? להציע הלוואה? אולי הלוואה שתהפוך למענק ? אולי לפתוח לה משכנתא? אלישבע רועדת.בקורס עזרה ראשונה לימדו איך לחסום עורק צוואר משוסף אבל אף אחד לא לימד איך חובשים אוברדרפט מול כספומט. שלשים בחודש. אני מביט באשה השבורה והחרידה שלי. זה הזמן להיות הגבר המושיע, האביר המגיח מאי שם. אבל.. אני זהיר. יש לי רגישות מסוימת עד כואבת לנשים שדורשות כספים. "מתי את מקבלת משכורת", קולי ניחר ויבש ואני יודע שנחרץ גורלי ואות קין של הקמצן יורד מלמעלה ומתכוונן להתיישב במרכז מצחי. "בראשון לחודש", אני בקושי מרכיב את המילים משברי ההברות הבוקעים מפיה.היא נשענת עלי. משענת קנה רצוץ שכמוני. ידה עדין לופתת את הפתקה, כמו דקור שאוחז בניצב הלהב שחדר לבטנו ומסרב להיפרד ממנו."וזה לא יכסה?" אני שואל בהיסוס, מסתכן במסלול הקמצן המרושע. "בטח שיכסה", העלבון גובר על הכאב, "מה אתה חושב שאני לא מסוגלת לפרנס את עצמי?" היא מנסה לבעוט בי. מפקששת. יופי, אני חושב, את מתפרנסת בעצמך. עכשיו. מה יהיה אחר כך? כבר הייתי בסרט הזה. אני עדיין בו. מנער את ראשי. משליך את המחשבות וחוזר לאלישבע. "אז מה הבעייה אני שואל", הפעם בתמימות "אף אחד לא מת מ"אובר" של שש מאות וגם הבנק עדין עומד על תילו" , אני מרגיש ששנינותי מגושמת כמעה ולכן אני מחייך חיוך מאולץ ונובח צחוק קצר, שאלישבע תבין שזו בדיחה, כמו כל אלו שמציירים J* באימיילים שלהם אחרי כל שורה אידיוטית על מנת שנבין שהם חומדים לצון. "הריבית!! הריבית!!" היא קוראת עם כל סימני הקריאה שהיא יכולה לגייס במצבה הרעוע.הריבית. זה מה שמטריד אותה. מוחי האנליטי נכנס לפעולה, החלק הריאלי של אישיותי, זה שכה הייתי גאה בו בצעירותי ושאני כה מנסה להדחיק בנוכחותה של אלי, שולף עצמו ממעמקי בריכת ההדחקה ומזנק לקדמת ראשי. בוגר הטכניון בהצטיינות, רק בשנה הראשונה אמנם, נחשף. אני מסתחרר כולי כמו קלארק הפקיד החנון הממשוקף רגע לפני שהוא הופך לסופרמן ותופס פיקוד בקור רוח מופתי. אני אוחז באלישבע הממוטטת ואומר לה היישר בפנים: "בואי ונחשב במה דבר אמורים?". היא מביטה בי במבט של לא מאמינה כאומרת, אני על סף התמוטטות עצבים ואתה בא אלי בשברים ובאחוזים? אני אוחז בשתי ידיה, משיר עיני לשלה. יודע שאסור לי לאבד אותה. חייבים לשמור על קשר. להקרין בטחון. קולי חד ושליו כשאני אומר בטון רך אך משכנע. "בואי ונניח 20% אחוזים לשנה, אפילו שזה הרבה פחות". "עשרים" היא ממלמלת ומתפרקת, אילו הייתה מחוברת למוניטור הוא היה לבטח מתיישר. "מה זה אומר?" אני שואל ומייד עונה "מאה עשרים." "מאה עשרים" היא חוזרת ורק שפתיה נעות. אני מרגיש שאני מאבד אותה. אחות! מכת חשמל! "מאה עשרים שקל לשנה! לשנה!!" אני יורה, יודע שאין לי זמן חייבים לשחרר הכל בצרור. "זה אומר אומר 1/3 שקל ליום.. שלשים ושלש אגורות!!! שלשים ושלש אגורות!!" אני צורח בקול כוחי. השליח של פיצה האט נהדף מהווספה שלו, השלולית מתייבשת מגלי הקול שלי. אבל היא שלי. אני לא מרפה. "שלשים אגורות בלבד! זה כל הקנס שלך!! זה כל הריבית שתשלמי עד שתקבלי את המשכורת!! דו יו אנדרסטנד? אונלי טרטי טרי אגורות? דץ אול!! " אני מדבר אליה כרגע בשפת הוריה ובמבטא ישראלי כבד. היא מוחה את דמעותיה בשרוול חולצתי. הר הגעש של פומפי פלט פחות לבה מקינוחי אפה שתרועתם מפילה שוב את שליח הפיצה האומלל. "אתה בטוח?" "אבסולוטלי" אני מפגין שוב את שליטתי באנגלית, "איי אם שור!" וסוחט את השרוול לתעלת הביוב הסמוכה. היא נאחזת בי, מחבקת אותי בחום, חיוך של הקלה על שפתיה כשהיא לוחשת באוזני שאני הגבר הכי חכם שפגשה אי פעם ושהדרך שבה אני מחשב אחוזים היא כל כך סקסית וכבר היא נתלית עלי ואני חש את הלמות לבבה מתערבלת עם שלי.
אני מחייך בצניעות וחושב שהיא צודקת. אף אחת לא עומדת בפניי כשאני מחשב אחוזים במספרים עגולים. אולי זה לא כל כך רע להיות קצת מרובע. אני מחבק אותה, היא נשענת עליי.אנחנו זוג מאושר.בצומת, ליד מעבר החציה, היא מתמוטטת שוב.
"אבל היום חמישי בערב... שישי הבנק סגור.. וגם בשבת".. היא עוד ממלמלת לפני שהיא סופית מתעלפת. סוף.
לזכרה של אלישבע גרינבאום 1965-2004 .http://www.elli7.com/Biography.html
|
תגובות (15)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
וגם בכאב גדול
תודה.. תכנסי ללינק..
אמיתי מהחיים...עם קורטוב של הגזמה פה ושם לזכר אשה מצחיקה..
תודה...
יצא לך להכנס ללינק המצורף?
הי אלכס, מהנה ביותר. במיוחד לקוראות בין השורות...
סנדרה
איזה סיפור
*
מצמררת ההדגשה
כתוב היטב.
כל כך משעשע לכל אורכו וכל כך עצובה ההקדשה בסוף. נכנסתי לקישור - מאד מרשים!
כוכב מיוחד
שירלי
*
כתוב בחן ובהומור.
הסוף הזה, המפתיע והמצמרר,
של הפוסט הזה,
שכתוב נהדר (וזה לא מפתיע)
ובתחילה מחייך לו -
גורם לקרוא הכל שוב, ובנימה אחרת לגמרי.
משעשע כתוב בהומור ובכישרון נהנתי לקרא - תודה תמר
אתה יודע לספר סיפור!! בהחלט.
תוספת ההקדשה בסוף, מרגשת
אף מבלי לדעת / להכיר במי המדובר.
הבנה ששיתפת אותנו הקוראים במישהי
שיקרה ללבך.
אין לי מה לומר...צמררת אותי!