"אין אף עט במקום ה... ה... ה... הנפלא הזה?!" כן, אני מנסה להיות חיובי, למרות שאני משתגע. איפה כל העטים שלי? אני חייב עט כדי למלא דו"ח חשוב ביותר ואין עט אחד ברדיוס של קילומטרים. אני ניגש אל המזכירה. "עשיתי לפני שבוע הזמנה" עונה לי המזכירה האלקטרונית שלנו "תבוא בחודש הבא". אני נזכר שאתמול ענת מהשיווק לקחה לי עט לשתי דקות. אני ניגש אליה לגבות את חובי."אה... אתה בטוח? מצטערת כנראה שמורן לקחה לי אותו, היא יושבת שני חדרים מפה.אני פוסע שני חדרים מפה. "שלום מורן, חבל שאנחנו נפגשים בנסיבות בלתי נעימות שכאלו, אבל העט שלקחת מענת היא בעצם שלי..." היא שולחת אלי מבט מלא השתתפות בצער "אופס, נראה לי שהשארתי אותו בלשכת המנכ"ל, תשאל את הבנות שם" אני עולה ללשכת המנכ"ל. "כן זו בעיה כאובה, הן מהנהנות בהשלמה, אפילו למנכ"ל נעלמים כל הזמן עטים, בגלל זה נתנו לו את העט שמורן השאירה כאן. הכי טוב שתנסה אצל אב הבית, אם למישהו יש עטים זה לו". אני יורד למרתף האפל, מקומם של "המנודים" - מנהלי החשבונות, המנקה ואב הבית. אני חולף מעל דליי הרצפה של מרינה ופותח דלת ברזל כבדה. מאחורי שולחן בית ספר ישן יושב אב הבית בבגדי עבודה,סביבו ערמות של עיתונים עם תשבצים פתורים ומדפים עם מיטב הגרוטאות של החברה בשלושים השנים האחרונות. ניכר בו שהוא נרגש מהביקור הבלתי צפוי שלי. "במה אוכל לעזור לך איש צעיר?" "עט, אני צריך עט".  "את? איפה אתה הולך לחפור". "לכתוב" אני מתקן אותו "אני לא מוצא עט בכל המקום ה... ה... ה...המופלא הזה" "אולי מברג? שפכטל? פלאייר פטנט יכול לעזור?". אני רואה שאין עם מי לדבר "אין לך עט, אה?" הוא מניד את ראשו מצד לצד, הוא יודע שאכזב אותי קשות "פעם היתה לי" הוא נאנח "אבל לקחו לי אותו לשתי דקות ומאז אני משתמש במסמרים" הוא מראה לי את התשבצים מלאי החריטות שלידו.

אני עולה מיואש אך נחוש, חזרה ללשכת המנהל, במטרה להתייצב מולו פנים מול פנים בצהרי היום ולדרוש שהעט תושב לבעליה החוקיים. אני פותח את דלת המנכ"ל ומוצא את עצמי מול חברי הדירקטוריון, בעיצומה של ישיבה סוערת. "אם מישהו היה רושם את ההחלטות של הישיבה הקודמת,אולי לא היינו ניצבים עכשיו בפני התביעה הזאת" אומר חבר אחד "אם היו עטים במקום ה... ה... ה... המדהים הזה אולי אפשר היה לרשום" מתגונן חבר אחר.אני פונה אל המנכ"ל "נדמה לי שהעט שלי אצלך" הוא מחפש בכיסים "לא, הוא לא אצלי, היה לי פה איזה עט..." הוא נזכר "אבל ורדה לקחה אותו, תנסה אצלה, בהצלחה!".

אני יוצא מהלשכה לתוך רעש של צעקות שבר. ספק כלשהו בא בפעם המי יודע כמה לגבות את חובו "בחיים שלי לא שמעתי תירוץ כזה!" הוא זועק "לא מצאתם עט בשביל לחתום על הצ'ק שלי???" אני מאשר לו שכך הם פני הדברים וצועד אל עבר קצה המסדרון לחדר של ורדה.

אני דופק על הדלת וזוכה למענה מקפיא דם "מי שם?". אני פותח בזהירות את הדלת. לפני יושבת אישה זקנה עם מבט שטני בעיניים. "העט שלי... באתי לקחת אותו... אם זה בסדר מבחינתך כמובן... אם לא אז גם בסדר...". היא תוקעת בי מבט חודר שמפלח את כל אברי הפנימיים. אני מבחין שאת החדר מעטרות צנצנות עם מאות עטים. "30 שנה אני עובדת פה" הוא לוחשת בקול צרוד "אתה הראשון שמעז לבקש ממני עט בחזרה". אני מתקרב אל השולחן שלה, משתדל לא להסתכל לה בעיניים, זורק "תודה", לוקח את העט ובורח החוצה.

וכך באה לפתרונה תעלומה שמלווה אותי בעשרות מקומות עבודה. מסתבר שעטים לא נעלמים ככה סתם, מישהו מלווה ממישהו שגונב ממישהו שמשאיל למישהו אחר ובסוף הם תמיד מתרכזים אצל איזה עובד או עובדת שאף אחד לא רוצה להתקרב אליו.