פעם כתבתי סיפור על ילדה אחת שקראו לה מרי, מרי כריסטמס. מרי כריסטמס היתה ילדה קטנה וטובת לב, שכמו בכל סיפורי הילדים המטופשים באה מבית עני, שכמעט לא היה מה לאכול בו או איך לחמם אותו בחורף, ולמרות זאת היו כולם שם שמחים וטובי לב. והם עוד גרו באיזור מושלג, האומללים.
בכל אופן, בסיפור ההוא שכתבתי פעם - זה היה לפני יותר מעשר שנים ונכתב בכלל באנגלית, בימים שבהם גם אם לא היתה שפת אימי, הרי שהיתה האנגלית שגורה בפי יותר מן העברית - היתה מרי כריסטמס בת טובה להוריה, אחות מסורה לאחיה הקטנים, חברה טובה לחבריה וילדה צעירה אחראית ומועילה בחברה, המתקבלת בחיבה ואהדה לכל אשר תפנה.
מרי היתה מכינה את אחיה בבקרים לבית הספר ולגנים ודואגת להם לצהריים בשובם מן המוסדות השונים. לאחר שהיתה מכינה את שיעורי הבית היתה יוצאת לסייע בבתי תמחוי ובבתי חולים, בבתי יתומים ובמרכזי יום לקשיש, לילדים מוכים ואף להוריהם.
בנוסף לכך שימשה מרי כמתנדבת בגן החיות של העיירה, היא היתה מנקה את גושי החרא העצומים מכלוביהם של הפילים, פולה כינים לקופי הבבון, מביאה מספוא לזברות ובשר נא לנמרים ולאריות.
גם החיות, כמו האנשים, אהבו כולן את מרי מאוד וחיכו לבואה מדי יום אחר הצהריים. הפיל היה מניף אותה על החדק שלו, והזברה הרכיבה אותה על הגב, הבבונים היו פולים לה כינים בחזרה והנמר היה מגרגר בהנאה כשהיתה מגרדת לו מאחורי האוזן.
יום אחד, אחרי שהאכילה את אחיה הקטנים וגמרה לכתוב חיבור לעיתון בית הספר ואחרי שהוציאה את דוד אלברט הזקן לגינה הציבורית שיראה קצת שמש, ואחרי שניקתה אחרי הפילים והאכילה את הזברות, נכנסה לכלוב של הנמר ונתנה לו נתח נאה של בשר, וכשסיים לאכול ליטפה אותו וגירדה לו מאחורי האוזן והנמר גירגר בהנאה, וגירגר וגירגר ועשה רושם שבהחלט לא רע לו בחיים. למען האמת, אפילו היה לו ממש טוב. והוא חשב לעצמו, הנמר, שאם כל כך טוב לו למה שלא יהנה אפילו קצת יותר ופתח פה גדול וטרף את מרי כריסטמס חת שתיים עד שלא נשאר ממנה זכר. ומה שאפשר ללמוד מן הסיפור זה שלא משנה עד כמה אתה משתדל להיות הכי בסדר עם כל העולם, תמיד יש סיכוי שנמר יטרוף אותך אם אתה נמצא אצלו בתוך הכלוב.
עכשיו תגידו: נו, לא המסקנה הכי מבריקה ששמענו בחיים. נכון, אבל לכו תנסו להפריך אותה.
ולמה אני מספר את זה דווקא היום? בגלל שלילדה קראו מרי כריסטמס והרי היום ממש חל כריסטמס, שאמנם איננו בדיוק חג-שלנו-מה-נחמד-הוא, בטח לא כמו הסילבסטר שיחול בשבוע הבא למשל, אבל בכל זאת יש לנו עניין איתו. ואני, איפה שיש לי עניינים, נעמד לברר.
והרי אם מישהו בין כולנו כאן יכול להעיד בשבועה שהוא וישו דרכו ממש על אותה אדמה, הרי שזה אני. והרי נולדנו שנינו בנצרת, טוב - הוא בבית לחם ואני בחיפה, אבל אתם מבינים למה אני מתכוון. כל אחד מאיתנו, כששוחררה אמו מחדר היולדות שבו הביאה אותו לאוויר העולם, שבה איתו לנצרת. ושם בילינו את שנות ילדותנו, ישו ואני.
הילדות בנצרת, בימים בהם ישו ואני היינו בגיל בית הספר היסודי, הורכבה בעיקר ממשחקי כדורגל במגרש שבפאתי השכונה ומשיטוט בהרים שמסביב. היה לנו שם, בקצה העיירה, איזה מין איזור צריפים נטוש שנקרא כפר הנוער, כי כנראה היתה שם איזו פנימיה או משהו דומה, אבל כשאנחנו היינו בני חמש או שש כבר לא היה שם אף אחד והאזור כולו, על צריפיו והשבילים שביניהם וכל תכולתם, היו שלנו לגמרי ושימשו למלחמות של חבורות ולבניית מפקדות ולהחזקת שבויים, ובעיקר להדלקת אש אסורה בעזרת גפרורים שגנבנו ללא רשות ולארוחות שנעשו מדברים שסחבנו ילד ילד מביתו.
אני אפילו זוכר את הלילה בו הצריף הראשון, זה שהיה הכי קרוב לבתי השכונה הקיצוניים, נשרף כליל. לא הייתי זוכר את זה אלמלא זה היה בשעה שמונה בערב ביום ראשון, בדיוק כשהקרינו את הפרק הראשון או האחרון של חדווה ושלומיק בטלוויזיה. כולנו, ילדים כמבוגרים, רצנו מן הבתים לראות את השרפה ואת עבודתם של מכבי האש, ועד שחזרנו עלו כבר כותרות הסיום ונשמע סופו של השיר "ללכת אל, ללכת מ, ללכת כי כולם הולכים", והיתה לי תחושה עצומה של החמצה, אולי בפעם הראשונה בחיים.
אבל גם אחרי שנשרף הצריף ההוא היו לנו עוד כמה שנים טובות במתחם הזה של כפר הנוער, שאנחנו קראנו לו 'הצריפים' ("אתה בא לצריפים?", "יותר מאוחר, אמא שלי לא מרשה לי לצאת לפני ארבע"), עד שבאו דחפורים וכבשו את השטח ונתנו את האות לתחילת הפיאסטה - או בעצם הפיאסקו - של רעיון העיוועים הציוני של שכונות בנה ביתך, שהן בעצם לדעתי סוג של הומאז' למעברות של שנות החמישים, אם כי אני כמעט משוכנע שבמעברות - על אף הקשיים העצומים שהיו שם - בכל זאת היה משהו יותר אסתטי בסך הכל.
הכי אהבנו את הצריפים בימים של מלחמת יום הכיפורים ואחריה, בייחוד אחרי שאבא של שרון חזר מרמת הגולן והביא לנו המון שלל - כובעים של חיילים סורים ומכשיר קשר ותרמילים ושרשראות של מקלעים ועוד כל מיני דברים שכתוב עליהם ברוסית. ויכולנו להכות באויב כאוות נפשנו, ובעיקר לתכנן פשיטות על ביתו של איש אחד בשם רענן שגבל במגרש הכדורגל שלנו, ושבכל פעם שהכדור היה נבעט בטעות אל הגינה שלו ושובר לו ענף מאחד הוורדים המטומטמים שהוא גידל שם, הוא היה מחרים לנו את הכדור לשבוע שלם. נאצי.
ילדים משכונות מרוחקות היו באים לעיתים לשחק בין הצריפים גם כן, אבל מכורח הקירבה הפיזית שלנו למקום, הנחנו שחזקה עליו נמצאת בידינו ונלחמנו בפולשים מלחמות מרות ועקובות בוץ ואצטרובלים ופתיונות שנמרחו היטב בשרף אורנים שבחיים לא יורד לך. לעיתים נדירות היה נחתם הסכם שלום עם ילדים משכונה אחרת ואז הם היו משחקים בצריפים יחד איתנו. זה היה קורה בעיקר כשהבנו שהם רבים וחזקים מאיתנו וכי התנגדות תעלה לנו ביוקר.
לעיתים רחוקות היו עולים גם ישו וחבריו מהעיר למטה, שככה קראנו לנצרת בימים ההם. לפעמים הם היו באים במצב רוח קרבי ואז היינו הולכים מכות, ולפעמים הם היו ידידותיים יותר, ואז היינו משתפים פעולה אלה עם אלה. היינו מטיילים בהרים מסביב ולפעמים מרחיקים עד ציפורי או עד הר הקפיצה או יורדים לכפר קנה, שלושה מקומות שלדעתי ישו הוא היחיד מכולנו שחזר אליהם גם בגיל מבוגר, לפי הסיפורים לפחות. לעיתים היינו מתארחים אצלם, בייחוד כי ליד הבית של ישו עצמו היה מעיין עם מים מצויינים, וחבל שהוא לא מכר אותם כבר אז למי עדן.
הכל עבד יופי עד שהתחילו עם הבנה-ביתך, ולא היה לנו יותר לאן ללכת. ואולי במקביל גם התבגרנו ועברנו מכדורגל לכדורסל ומשם לביטלס וללד זפלין, ואחר כך לצבא ולחיים אחרים לגמרי. בהתחלה, כשרק בנו שם את הוילות המכוערות ההן, עוד ראיתי את ישו פעם פעמיים באתר בנייה כזה או אחר, עוזר לאבא שלו עם הנגרות של המשקופים או משהו כזה, אבל אבא שלו תמיד התלונן על הידיים העדינות שלו ועל זה שהראש שלו תמיד בעננים ואמר שהוא לא יוצלח לשום דבר. אבל אחר כך כבר פניתי לענייני וגם בשנים מאוחרות יותר, כשהייתי עובר ליד המעיין בדרך לדוקטור זריק הרופא שיניים, לא היה זכר לישו בסביבה, למרות שתמיד היו אוטובוסים עם תיירים ליד הבית שלו.
דבר אחד אני מוכרח להפריך בקשר ליחסים שהיו לנו איתו, בייחוד בגלל שהיום זה יום ההולדת שלו וזה נראה לי זמן טוב להסיר קצת ערפל מעל העניין ההוא. זה בעניין הסיפור עם המצות והדם שעולה מעת לעת. כי פעם אחת הם עלו אלינו לצריפים בחול המועד פסח והביאו איתם פיתות, אבל איציק, שהיה הדתי של השכונה, בקש שישאירו את זה בחוץ כי זה נגד החוקים שלנו השבוע ושיאכלו איתנו מצות, והם עשו כמצוותו כי חוץ מזה שהוא נשמע מתכוון למה שהוא אומר הוא גם היה לבקן ובעל משקפיים עם עדשה עבה במיוחד, וכשהוא היה מתרגז הוא היה נהיה כל כך אדום שאפשר להישבע שאפילו השיער הלבן שלו היה נהיה ורוד, וזה היה נראה כמו אות משמיים.
אז ישו בעצמו יצא עם השקית פיתות החוצה אבל התעקש להיכנס בחזרה דרך החלון, ורק לא שם לב שהיתה שם חתיכת זכוכית תקועה במשקוף וחתך קצת את כף היד. וככה הוא אכל מהמצות וללכלך לנו בדם את כולן אבל אף אחד לא כעס עליו כי היה לו מבט חולמני בעיניים שאי אפשר היה לכעוס עליו בגלל זה. וחצי שעה מאוחר יותר, אחרי שכבר היינו בכלל בעניין אחר, אכלנו את המצות ההן עם הדם שכבר מזמן התייבש בלי לשים לב.
איך זה התנפח לזה שהיינו עושים מצות מדם של נוצרים ממש אין לי מושג, אבל ככה זה, אנשים אוהבים להגזים.
---
שנים מאוחר יותר יצא לי לשבת פעם או פעמיים באווירה משפחתית ליד עץ אשוח מקושט ומואר בעיירה קטנה וציורית בוורמונט כשבחוץ משתוללת סופת שלגים איומה ונוראה, ולקבל ולתת מתנות. זו אמנם לא היתה המשפחה שלי אבל בכל זאת הרגשתי בבית. וזה היה די נעים. באח דלקה אש אמיתית וברקע שמעו מזמורים של באך, ואכלנו היטב ושתינו גם וכולם חילקו לכולם מתנות גדולות וקטנות. ואני חושב שהאנשים שם אפילו הצליחו להתגבר קצת על הבחילה שהיתה להם מזה שהבת שלהם הביאה אותי ביום ההוא, כי אם יהודי אז לפחות אחד מנצרת.
שבת שלום ומרי כריסטמס.
|
נערת ליווי
בתגובה על לזכר צ'ט המנוח
Shulamit Near
בתגובה על מגיע לו שיכתבו עליו שיר
lexis
בתגובה על העתיד כבר כאן
גלית א'
בתגובה על חולדאי פינת לפיד
לא מתנגדת
בתגובה על כזו טרגדיה
תגובות (30)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
*
1. תתבע אותי (-:) אמאל'ה....
(ברור לך שאני אנצח במשפט, כי זה לא בא יש מאין {אין לי זמן לחטט עכשיו, אבל היה לך פעם פוסט שעסק בנושא...})
2. איזו מטאפורה? (חצר, פרחים, דשא, עצים; ולפעמים, בינהם, גם לימון {אגב, היום זה בעיקר זית; סמל מעמד, יעני})
3. כן
4. נכון
5. כן, נכון, בסדר
6. כן,נכון,בסדר, לגמרי!
7. רגע, זה דיון זה? מכובד כזה, ציבורי כאילו???
אויש, אפילו לא התלבשתי בהתאם...; למה לא הזהרת אותי (?)(-:)
(ברצינות, צר לי, זה מטריד,זה מכעיס, זה מתסכל, זה עצוב, זה בוער... ושריפות צריך לכבות. {זה הבלוג שלך ולגיטימי שתצנזר; רק שאני לא מסוגלת להמנע})
8. תודה!
אני תמיד מחזירה חובות יש תאריך יעד ו/או ריביות שעלי לקחת בחשבון? או שזה כמו עם השטחים בגדה המערבית - תהליך מתמשך... בכאילו.
שנה טובה (הזכירו לי היום; בסימוסים וכאלה....)
אבל, באמת, מגיע לנו שתהיה שנה יפה יותר
אני סתם אענה בנקודות בשביל הנוחות:
1. אני?? מועדונים??? זו ממש הוצאת דיבה.
2. עצי לימון ברחוב אלנבי גם אני מכיר, עצי לימון כמטאפורה לשכונות בנה ביתך פחות.
3 אלה בדיוק המקומות שהאסתטיקה מהם והלאה שמחזקים את ההנחה שמה שאיננו נראה טוב באמת איננו טוב.
4. ההמשך של התפיסה שהיופי נמצא בעיני המתבונן, הוא שהצדק נמצא בידי מי שעושים אותו. זה נכון שכיעור איננו כואב כמו אי צדק ואפשר להניח לו התקיים ככל שיחפוץ, אבל זה לא עושה אותו יפה.
5. לא שכחתי את האלימות. השארתי אותה ואת הכיבוש בצד כי ידעתי, בדיוק כמוך, שזה עצמו יעורר אלימות. והלא כתבתי בפירוש שמלחמה שאיננה נראית טוב מן הסתם לא היתה סיבה לצאת אליה. אבל לא ניכנס כאן למתי מלחמה נראית טוב, רשת חברתית היא אולי לא הפורמט לדיון שכזה. נסתפק בהסכמה שהכיבוש הוא באמת הבסיס לכל מה שגורר אותנו למטה.
6. מכיוון שהחיים עדיין לא מתו אז אין אלא כוסות רוח. נכון שישנו פער לעומת חלומות הנעורים, אבל גם הקרחת שלי הרבה יותר קצרה מהשיער הארוך שהיה לי, והמוסיקה שאני שומע היום מעט פחות מטומטמת. כל אחד מאיתנו יכול לקיים רק איזו פיסה קטנה של יושר וחמלה במרחב בו הוא חי ולהתאמץ מעט כדי להיות טוב יותר לשאר העולם. יותר מזה אנחנו לא צריכים.
7. גלעד שליט מוכרח הישאר מחוץ לדיון.
8. את יכולה להשתמש בכמה שטחים שבא לך, רק אל תשכחי להחזיר אותם בסוף.
יום טוב
השאלה שעולה בי כעת, האם למדת ממנו ללכת על המים או לא? זה פשוט ירטיב את מאגר הזכרונות שלך.
להב, אני מניחה שיש מקומות בת"א ששנינו מכירים היטב; כמו -למשל- אותו מלון קטן וסולידי במונטיפיורי (אתה את הבר ואני את המרפסת ואיזור העישון במסעדה) ובטח יש עוד (את הבסטה בשוק הכרמל עם הפילפלים הקטנים למילוי, מכיר? אם לא, כדאי לך {זאת שכמעט בסוף, למטה וקצת ימינה}) לעומת זאת, סצינת המועדונים שמוכרת לך זרה לי (מביך להודות בכך ברשת, אבל זה מה יש(-:)) אבל, אני יודעת איפה יש עצי לימון! עם אחד מהם, בחצר קטנה באחת השכונות הדרומיות, יש לי אפילו הכרות אישית. אם תרצה, אולי אקח אותך לראות, פעם, את פיסת הקרקע הזאתי שאמנם אין בה נדנדה, אבל קצת פרחים, שיח בונגביליה, אקליפטוס זקן ועץ לימון (זה לא רחוק מקיר מצוייר של טרטקובר, היכן שאפשר לשמוע פסנתר שמלווה את הרקדנים שמגיעים לאימון מתיש בשעות המוקדמות של הבוקר, בשבתות)
ותאמין לי שגם רב ענייני בעולם הוא אסטתיקה; אני אומרת 'רב' ולא 'כל', כי יוצא לי להסתובב גם במקומות שהאסטטיקה היא מהם והלאה... ואני לא חולקת עליך; רק הייתי הופכת את הסדר - מה שלא טוב לא יכול להראות טוב. וזה בכלל לא נשמע מופרך, מה שהוספת, מסכימה איתך לגמרי; אולם מה לעשות שזה לא תלוי רק בנו.... (?)
אז מה אם בגיל 16 הייתי בטוחה שאני אתקן את העולם. אני. איזה יומרות, אהה? (גם חשבתי שאסור להביא ילדים לעולם המחורבן שלנו ותכננתי לאמץ או לפחות להציל את כל התינוקות הרעבים בביאפרה {כן,נו, אז זה היה ביאפרה; אח"כ הגיעו רואנדה ודארפור ו...}) לא יצא.
ומה שמכוער בעיניך ובעיני, יתכן ויפה בעיני אחרים; כי הרי היופי הוא בעיני המתבונן; ככה לפחות אומרים(-:) (מבלי להכנס לשיח פילוסופי בענין היופי ומקורותיו) אני מעדיפה נקיון צורני, מינימליסטי משהו, קוים ישרים; אלא שאנחנו מדינה של מהגרים ואחד רוצה צריחים אוריינטלים בתכלת או זהב כמו שזכר מתמונות ילדות בבית הוריו והאחר משולש אדום דווקא, כמו בכפרים בשוויץ. היחידים שבנו כאן נכון -בעבר- הם הערבים. ולצערי ומניחה שגם לצערך, גם הם אימצו את הגגות האירופאים (בחייאת, אז מה אם האקלים והנוף שונים?!) אגב, גם אמריקה היא ארץ של מהגרים (להזכירך, ניו יורק זה לא אמריקה) ארץ עם תרבות צעירה יחסית ומכאן שהם אימצו בחדווה רבה את הפוסט-מודרניזם בשעה שהאירופאים שתרבותם ארוכת שנים מזו של ארה"ב דחו את הזרם הזה -של דקורציה ריקה מתוכן- בבוז.
והוולגאריות והצעקנות? שכחת את האלימות, הן הפיזית והן המילולית. ואני נוטה להאשים בכל את הכיבוש המתמשך; רואה בו אם כל חטא. לאחרונה, גם את האינטרנט; וזה משוטטות ב'דה מרקר' בלבד; מספיק לי - איזה טוקבקיסטים שמסתובבים כאן, איזה כיעור...
אז מה נעשה? גם אם כל אחד מאיתנו מנסה לעשות משהו, ככה, בקטנה, זה משנה במשהו? לפעמים נראה לי שזה כמו כוסות רוח למת. יערה במחסומים, ת"א מלאה בהומלסים ופליטים שקופאים מקור, הקוזאקים היהודים ממשיכים לגדוע עצים של שכניהם בשטחים ופה ושם עושים עוד איזה פרוגרומצ'יק, ככה, בקטנה.... וגלעד שליט ממשיך לחרוט בציפורניו בקיר, יום ועוד יום, בעת שאנחנו מאזינים, ככה, בכייף, לדואט או מזמורים של באך... אתה יודע, גם אם היו משלמים לי לא הייתי גרה בשכונת 'בנה ביתך', אבל גם לא בהרצליה פיתוח או בקיסריה של היום שזה אותו הדבר, בעצם, רק בקנה מידה גדול יותר.
ואני גם מעדיפה שכן ידברו עם החמאס ושאנשים לא יזרקו בדלי סיגריות ועוד כל מיני במרחב הציבורי (בגרמניה יש מאפרות רחוב, כן, מאפרות) ועוד לא הזכרתי את השמוק הזה שעבר היום בצהריים -בטיסה- באדום וגרם לי לסטות ימינה וכמעט להתנגש בעמוד של מתח גבוה, מזל שהברקסים עבדו כמו שצריך... וההוא ש... עזוב, נו, יעזור לנו אם נתבכיין? אבל כל הברברת הזו שלי עשתה אותי עייפה ומיואשת; אז הולכת למזוג לי כוס של וורמוט לבן ומקווה שהמערכת המעצבנת פה תאפשר לי הפעם לשלוח את זה וסליחה שגנבתי לך כל כך הרבה שטח.... אופס
אלוהים! איפה ראית עץ לימון? תגלי לי.
האמת לא איכפת לי כלל שיבנו את ביתם מי שרוצה איפה שרוצה, ואף אחד גם לא שואל אותי (ובצדק, אגב).
אבל הכיעור, מה יהיה על הכיעור? והוולגריות? והצעקנות? וחוסר העידון?
זה הרי לא נגמר בחצרו הפרטית של אף אחד.
מכיוון שכל ענייני בעולם הוא אסטתיקה, אני יודע לומר שדבר שאיננו נראה טוב הוא באמת לא טוב.
זה נכון לגבי בית, קופסת נעליים והחלטות לצאת למלחמה.
אני יודע שזה נשמע רחוק אחד מהשני, אבל זה לא לגמרי מופרך.
נוחותו של האחד, מן הראוי שלא תשפיע על חוסר נוחותו של האחר.
יוסל ברגנרית כזו, או בשביס זינגערית אולי?
הי,הצצתי ונפגעתי.
יופי של נצרת מבצבצת מבין השורות ואני סתם מגבעתיים אני.
יופי!
אתה יודע, יש לנו נטיה -מוצדקת- להביט אחורה בנוסטלגיה; אפילו על צריפים ומעבורות שמטבע הדברים מסמלים בעיננו את אותה תקופת ילדות נאיבית של סולידריות ומשחקים בצוותא בחצר (לא זאת האחורית) להבדיל מהיום, כשרב הילדים ואנחנו גם, ספונים בין ארבע קירות בביתנו היצוק בטון, מול מסכי הפלזמה או מסך המחשב... ביתנו שהוא גם מבצרנו והוא שמפריד או מבודד אותנו ממה שקורה בחוץ ומאותה אינטרקציה תמימה ויפה עם החברים מהגבעות שליד ואפילו מדייריו של הבית השכן.
פעם, אמר לי איזה סוציולוג, שיש משהו נורא מתנשא בביקורת שלנו כלפי השכונות החדשות או הקונספציה הזאת של 'בנה ביתך'. כי מה רע, בעצם, לאפשר לאנשים להגשים חלום לבית משלהם עם פיסת קרקע קטנה ועליה פרחים וקצת דשא ואולי גם נדנדה ןעץ לימון, במקום אותה דירת שיכון צפופה שיכולת לשמוע בה מתי השכנים מלמעלה רבים כמו גם את קולות הזיון המפייס שלאחרי הויכוח או את המים היורדים באותו צינור ורטיקלי המחבר בין כל חדרי השירותים של הבנין....(?)
מן הסתם, היה ביננו ויכוח ארוך כשאני דיברתי על הכאוס הצורני והעדר קונטקסט סביבתי כשמאפשרים לכל אחד להשתולל ולנסות להגשים פנטזיה גם כשהבית בסגנון הטוסקני לא ממש מתאים למגרש של 400 מ"ר וגג הרעפים האדום שמכסה את הבית השכן לא משתלב בטופוגרפיה ההררית. והוא דיבר על היבטים חברתיים ורווחה כלכלית.
אני לא חוזרת בי מדברי אז, אבל בהחלט מסוגלת -היום- להבין ולקבל את טענותיו. אחרי הכל, לגיל יש גם יתרונות שחלק מהם הוא יותר סובלנות ופיוס עם המציאות. מה עוד שפה ושם הופקו לקחים ובמספר מקומות מכתיבים איזשהו קו מנחה משותף בדמות גדרות אחידות, חזית דומה או חומר בנין כזה או אחר. לא שתמיד אוהבת את זה, אולם זה ממתן טיפונת את אותו כאוס.
הסיפור על 'ישו' והמצות עם הדם מחמם את הלב.
ואת המסקנה מהסיפור על 'מרי כריסטמס' מיותר לנסות ולהפריך; כי היא אולי באמת לא מהמסקנות המבריקות ביותר ששמענו בחיינו, אבל אין רציונאלית ממנה. (-:)
ולמזמורים של באך - בטח עוד אשוב; כי אל באך תמיד חוזרים .
הפוסט הזה יכול בקלות לשמש כחומר הסברה של משרד החוץ..
ארוך מאוד ומהנה לא פחות :))
לסוויט מרי לא סיפרו כנראה על האמא שכל הזמן אמרה לילד שלה - אם לא תאכל תהיה חלש ויבוא זאב ויטרוף אותך, ובסוף בא זאב, מצא ילד רזה-רזה ואמא שמנה-שמנה אז הוא טרף את האמא.
ולגבי השכן שלך, אנלא מבינה איך אתה מעביר סקופ כזה באיניואנדו - ישו, ערבי??
ממש אנטיכרייסט
אהבתי את הפוסטר :)
וזה שאתה וישו אכלתם מאותו מסטינג מתחיל להסביר כמה דברים.
לפעמים הכתיבה שלך מרגישה לי אידישאית משהו
לא בטוחה שיכולה להסביר
אבל זה נעים
every comment cost me 0.50 cents
Shit one was empty.
I see him and her every were I go now
I thought to run away for a minute
and lucky me came to read you
מחיב לא ?!
"מרי קריסטמס". ולו רק על זה ראוי להיות רב מכר.
מאד אוהבת את הפוסטים שלך של שישי בבוקר שמעלים חתיכות ילדות פריפריאלית.
כמעט כתבתי לך "התמזגתי" אבל ביודעי שרוב הקוראים ירימו גבה ולא יבינו את הרפרנס, סתמתי. ובכל זאת, תודה שדניאל היתה הורסת....
עץ או פאלי ו / או כל מה שביניהם ?
דיסקו בטח שדיסקו ...
כל שבוע, יש לי העונג להכנס לתוך המחשבות שלך ולחייך. תודה.
(1. למרי היתה כבשה קטנה. כנראה שריח הדיר, הרטיט את נחיריו של הטורף. או לא.
2. אחינו ובני דודינו אוהבים מצות עם שוקולד. בדוק.
3. בנה ביתך? מי שבונה אלו הם אלו מסעיף 2)
יפה כתבת
היהודי הכי משמעותי לעולם באלפיים שנה האחרונות ואנחנו כאן לא חוגגים לו יומולדת..כמה חבל.
אז עליתי כלאחר כבוד לעיר הקודש..לצעוד ברחובות העתיקים..אולי אזכה באיזה זיכרון עתיק או חזיון ממאגר התמונות הנעות של היוניברס..וברחבת הכותל או במנהרותיו אראה את ישוע מטיף לטיהור בית האלוהים...
גם הרבה משועי תל הביב חיים ב"קנה דירתך במגדל מגורים יוקרתי" מאחורי, אינטרקומך, חדר כושרך, מבואתך+שומר(לובי) ושכניך המאנפפים, סביב לה.
לפחות לצופים מהצריפים יש שכל לקחת לעצמם פיסת אדמה באמת פרטית ולא להיצטופף באזור מוכה זיהום אויר.
גם פעולות הצופים התנהלו בצריפים ואני יודעת שכמה מאותם בוגרי צופי-צריפים גרים ב"בנה-ביתך",גינתך,בריכתך וחומה סביב לה.
יפה סיפרת כמו תמיד.
פינת ההזדהות: תחושת ההחמצה על הרקע של השיר-סיום מחדווה ושלומיק. כמה תחושות ראשוניות שיחזרו בוורסיות מעודנות פחות מקופלות בתוך מנגינות הרקע מן הטלוויזיה של שנות השבעים. של השעון לפני מבט של תשע, של אילנית על במה מסתובבת ששרה למה למה לא ענית לי על כל תפילותיי אמור לי ועוד.
ואת מרים וישוע אני אוהבת מאד מתוך העדשה שלי. וגם את נצרת ואת האוכל הטעים ואת ההר שמשקיף לעמק של הקיבוצים.
שבת שלום ומבורכת :)
מייד כשראיתי אותך ידעתי שגדלת בקירבת קדושים.
עשית חסד עם הכריסמס, כדרכך בקודש.
ברוטוס: היו לה שתי אחיות למרי
נטוס: סילביה ואסתר, או בניק סילבי
ברוטוס: הן הלכו לעולמן ב 31/12
נטוס: ולזכרן הסילבסטר
..