פעם כתבתי סיפור על ילדה אחת שקראו לה מרי, מרי כריסטמס. מרי כריסטמס היתה ילדה קטנה וטובת לב, שכמו בכל סיפורי הילדים המטופשים באה מבית עני, שכמעט לא היה מה לאכול בו או איך לחמם אותו בחורף, ולמרות זאת היו כולם שם שמחים וטובי לב. והם עוד גרו באיזור מושלג, האומללים.
בכל אופן, בסיפור ההוא שכתבתי פעם - זה היה לפני יותר מעשר שנים ונכתב בכלל באנגלית, בימים שבהם גם אם לא היתה שפת אימי, הרי שהיתה האנגלית שגורה בפי יותר מן העברית - היתה מרי כריסטמס בת טובה להוריה, אחות מסורה לאחיה הקטנים, חברה טובה לחבריה וילדה צעירה אחראית ומועילה בחברה, המתקבלת בחיבה ואהדה לכל אשר תפנה.
מרי היתה מכינה את אחיה בבקרים לבית הספר ולגנים ודואגת להם לצהריים בשובם מן המוסדות השונים. לאחר שהיתה מכינה את שיעורי הבית היתה יוצאת לסייע בבתי תמחוי ובבתי חולים, בבתי יתומים ובמרכזי יום לקשיש, לילדים מוכים ואף להוריהם.
בנוסף לכך שימשה מרי כמתנדבת בגן החיות של העיירה, היא היתה מנקה את גושי החרא העצומים מכלוביהם של הפילים, פולה כינים לקופי הבבון, מביאה מספוא לזברות ובשר נא לנמרים ולאריות.
גם החיות, כמו האנשים, אהבו כולן את מרי מאוד וחיכו לבואה מדי יום אחר הצהריים. הפיל היה מניף אותה על החדק שלו, והזברה הרכיבה אותה על הגב, הבבונים היו פולים לה כינים בחזרה והנמר היה מגרגר בהנאה כשהיתה מגרדת לו מאחורי האוזן.
יום אחד, אחרי שהאכילה את אחיה הקטנים וגמרה לכתוב חיבור לעיתון בית הספר ואחרי שהוציאה את דוד אלברט הזקן לגינה הציבורית שיראה קצת שמש, ואחרי שניקתה אחרי הפילים והאכילה את הזברות, נכנסה לכלוב של הנמר ונתנה לו נתח נאה של בשר, וכשסיים לאכול ליטפה אותו וגירדה לו מאחורי האוזן והנמר גירגר בהנאה, וגירגר וגירגר ועשה רושם שבהחלט לא רע לו בחיים. למען האמת, אפילו היה לו ממש טוב. והוא חשב לעצמו, הנמר, שאם כל כך טוב לו למה שלא יהנה אפילו קצת יותר ופתח פה גדול וטרף את מרי כריסטמס חת שתיים עד שלא נשאר ממנה זכר. ומה שאפשר ללמוד מן הסיפור זה שלא משנה עד כמה אתה משתדל להיות הכי בסדר עם כל העולם, תמיד יש סיכוי שנמר יטרוף אותך אם אתה נמצא אצלו בתוך הכלוב.

עכשיו תגידו: נו, לא המסקנה הכי מבריקה ששמענו בחיים. נכון, אבל לכו תנסו להפריך אותה.

ולמה אני מספר את זה דווקא היום? בגלל שלילדה קראו מרי כריסטמס והרי היום ממש חל כריסטמס, שאמנם איננו בדיוק חג-שלנו-מה-נחמד-הוא, בטח לא כמו הסילבסטר שיחול בשבוע הבא למשל, אבל בכל זאת יש לנו עניין איתו. ואני, איפה שיש לי עניינים, נעמד לברר.

והרי אם מישהו בין כולנו כאן יכול להעיד בשבועה שהוא וישו דרכו ממש על אותה אדמה, הרי שזה אני. והרי נולדנו שנינו בנצרת, טוב - הוא בבית לחם ואני בחיפה, אבל אתם מבינים למה אני מתכוון. כל אחד מאיתנו, כששוחררה אמו מחדר היולדות שבו הביאה אותו לאוויר העולם, שבה איתו לנצרת. ושם בילינו את שנות ילדותנו, ישו ואני.

הילדות בנצרת, בימים בהם ישו ואני היינו בגיל בית הספר היסודי, הורכבה בעיקר ממשחקי כדורגל במגרש שבפאתי השכונה ומשיטוט בהרים שמסביב. היה לנו שם, בקצה העיירה, איזה מין איזור צריפים נטוש שנקרא כפר הנוער, כי כנראה היתה שם איזו פנימיה או משהו דומה, אבל כשאנחנו היינו בני חמש או שש כבר לא היה שם אף אחד והאזור כולו, על צריפיו והשבילים שביניהם וכל תכולתם, היו שלנו לגמרי ושימשו למלחמות של חבורות ולבניית מפקדות ולהחזקת שבויים, ובעיקר להדלקת אש אסורה בעזרת גפרורים שגנבנו ללא רשות ולארוחות שנעשו מדברים שסחבנו ילד ילד מביתו.
אני אפילו זוכר את הלילה בו הצריף הראשון, זה שהיה הכי קרוב לבתי השכונה הקיצוניים, נשרף כליל. לא הייתי זוכר את זה אלמלא זה היה בשעה שמונה בערב ביום ראשון, בדיוק כשהקרינו את הפרק הראשון או האחרון של חדווה ושלומיק בטלוויזיה. כולנו, ילדים כמבוגרים, רצנו מן הבתים לראות את השרפה ואת עבודתם של מכבי האש, ועד שחזרנו עלו כבר כותרות הסיום ונשמע סופו של השיר "ללכת אל, ללכת מ, ללכת כי כולם הולכים", והיתה לי תחושה עצומה של החמצה, אולי בפעם הראשונה בחיים.

אבל גם אחרי שנשרף הצריף ההוא היו לנו עוד כמה שנים טובות במתחם הזה של כפר הנוער, שאנחנו קראנו לו 'הצריפים' ("אתה בא לצריפים?", "יותר מאוחר, אמא שלי לא מרשה לי לצאת לפני ארבע"), עד שבאו דחפורים וכבשו את השטח ונתנו את האות לתחילת הפיאסטה - או בעצם הפיאסקו - של רעיון העיוועים הציוני של שכונות בנה ביתך, שהן בעצם לדעתי סוג של הומאז' למעברות של שנות החמישים, אם כי אני כמעט משוכנע שבמעברות - על אף הקשיים העצומים שהיו שם - בכל זאת היה משהו יותר אסתטי בסך הכל.

הכי אהבנו את הצריפים בימים של מלחמת יום הכיפורים ואחריה, בייחוד אחרי שאבא של שרון חזר מרמת הגולן והביא לנו המון שלל - כובעים של חיילים סורים ומכשיר קשר ותרמילים ושרשראות של מקלעים ועוד כל מיני דברים שכתוב עליהם ברוסית. ויכולנו להכות באויב כאוות נפשנו, ובעיקר לתכנן פשיטות על ביתו של איש אחד בשם רענן שגבל במגרש הכדורגל שלנו, ושבכל פעם שהכדור היה נבעט בטעות אל הגינה שלו ושובר לו ענף מאחד הוורדים המטומטמים שהוא גידל שם, הוא היה מחרים לנו את הכדור לשבוע שלם. נאצי.

ילדים משכונות מרוחקות היו באים לעיתים לשחק בין הצריפים גם כן, אבל מכורח הקירבה הפיזית שלנו למקום, הנחנו שחזקה עליו נמצאת בידינו ונלחמנו בפולשים מלחמות מרות ועקובות בוץ ואצטרובלים ופתיונות שנמרחו היטב בשרף אורנים שבחיים לא יורד לך. לעיתים נדירות היה נחתם הסכם שלום עם ילדים משכונה אחרת ואז הם היו משחקים בצריפים יחד איתנו. זה היה קורה בעיקר כשהבנו שהם רבים וחזקים מאיתנו וכי התנגדות תעלה לנו ביוקר.

לעיתים רחוקות היו עולים גם ישו וחבריו מהעיר למטה, שככה קראנו לנצרת בימים ההם. לפעמים הם היו באים במצב רוח קרבי ואז היינו הולכים מכות, ולפעמים הם היו ידידותיים יותר, ואז היינו משתפים פעולה אלה עם אלה. היינו מטיילים בהרים מסביב ולפעמים מרחיקים עד ציפורי או עד הר הקפיצה או יורדים לכפר קנה, שלושה מקומות שלדעתי ישו הוא היחיד מכולנו שחזר אליהם גם בגיל מבוגר, לפי הסיפורים לפחות. לעיתים היינו מתארחים אצלם, בייחוד כי ליד הבית של ישו עצמו היה מעיין עם מים מצויינים, וחבל שהוא לא מכר אותם כבר אז למי עדן.

הכל עבד יופי עד שהתחילו עם הבנה-ביתך, ולא היה לנו יותר לאן ללכת. ואולי במקביל גם התבגרנו ועברנו מכדורגל לכדורסל ומשם לביטלס וללד זפלין, ואחר כך לצבא ולחיים אחרים לגמרי. בהתחלה, כשרק בנו שם את הוילות המכוערות ההן, עוד ראיתי את ישו פעם פעמיים באתר בנייה כזה או אחר, עוזר לאבא שלו עם הנגרות של המשקופים או משהו כזה, אבל אבא שלו תמיד התלונן על הידיים העדינות שלו ועל זה שהראש שלו תמיד בעננים ואמר שהוא לא יוצלח לשום דבר. אבל אחר כך כבר פניתי לענייני וגם בשנים מאוחרות יותר, כשהייתי עובר ליד המעיין בדרך לדוקטור זריק הרופא שיניים, לא היה זכר לישו בסביבה, למרות שתמיד היו אוטובוסים עם תיירים ליד הבית שלו.

דבר אחד אני מוכרח להפריך בקשר ליחסים שהיו לנו איתו, בייחוד בגלל שהיום זה יום ההולדת שלו וזה נראה לי זמן טוב להסיר קצת ערפל מעל העניין ההוא. זה בעניין הסיפור עם המצות והדם שעולה מעת לעת. כי פעם אחת הם עלו אלינו לצריפים בחול המועד פסח והביאו איתם פיתות, אבל איציק, שהיה הדתי של השכונה, בקש שישאירו את זה בחוץ כי זה נגד החוקים שלנו השבוע ושיאכלו איתנו מצות, והם עשו כמצוותו כי חוץ מזה שהוא נשמע מתכוון למה שהוא אומר הוא גם היה לבקן ובעל משקפיים עם עדשה עבה במיוחד, וכשהוא היה מתרגז הוא היה נהיה כל כך אדום שאפשר להישבע שאפילו השיער הלבן שלו היה נהיה ורוד, וזה היה נראה כמו אות משמיים.
אז ישו בעצמו יצא עם השקית פיתות החוצה אבל התעקש להיכנס בחזרה דרך החלון, ורק לא שם לב שהיתה שם חתיכת זכוכית תקועה במשקוף וחתך קצת את כף היד. וככה הוא אכל מהמצות וללכלך לנו בדם את כולן אבל אף אחד לא כעס עליו כי היה לו מבט חולמני בעיניים שאי אפשר היה לכעוס עליו בגלל זה. וחצי שעה מאוחר יותר, אחרי שכבר היינו בכלל בעניין אחר, אכלנו את המצות ההן עם הדם שכבר מזמן התייבש בלי לשים לב.

איך זה התנפח לזה שהיינו עושים מצות מדם של נוצרים ממש אין לי מושג, אבל ככה זה, אנשים אוהבים להגזים.

‫---‬

שנים מאוחר יותר יצא לי לשבת פעם או פעמיים באווירה משפחתית ליד עץ אשוח מקושט ומואר בעיירה קטנה וציורית בוורמונט כשבחוץ משתוללת סופת שלגים איומה ונוראה, ולקבל ולתת מתנות. זו אמנם לא היתה המשפחה שלי אבל בכל זאת הרגשתי בבית. וזה היה די נעים. באח דלקה אש אמיתית וברקע שמעו מזמורים של באך, ואכלנו היטב ושתינו גם וכולם חילקו לכולם מתנות גדולות וקטנות. ואני חושב שהאנשים שם אפילו הצליחו להתגבר קצת על הבחילה שהיתה להם מזה שהבת שלהם הביאה אותי ביום ההוא, כי אם יהודי אז לפחות אחד מנצרת.

שבת שלום ומרי כריסטמס.