פגישת יוסף עם אחיו מגיעה לשיאה כשיוסף אינו יכול להתאפק ומתוודע בפני האחים: ""ולא יכול יוסף להתאפק, לכול הניצבים עליו, ויקרא, הוציאו כל איש מעליי; ולא עמד איש איתו, בהתוודע יוסף אל אחיו. ויתן את קולו, בבכי; ... ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף, ...ויאמר יוסף אל אחיו, גשו נא אליי--וייגשו;  ויאמר, אני יוסף אחיכם, אשר מכרתם אותי, מצרימה (בראשית מה/א-ד).

נראה שהבכי איננו רק התרגשות אלא גם פורקן על כל העבר, על הבדידות, על הסבל, על הניכור שחווה האיש הצעיר. יוסף הנער בן ה- 17 שיצא לחפש את אחיו בפקודת אביו בשדות המרעה, פוגש אותם כשהוא גבר בן 39, יד ימינו של פרעה. ובכל זאת נער בודד, נבגד, אשר עשה את דרכו לבד אל מעמקי האימפריה המצרית. כאילו עוד מהדהדת בפיו אותה משאלה "את אחי אני מבקש".  בכי זה מזכיר כמה זר ומנוכר היה בנכר, כמה חי בבדידות למרות ניצוצות הארמון והפאר שבו. ההשתייכות לאליטות היא ערטילאית. הוא לא באמת שייך. בשעת המבחן כשהוא אומר לאחים "גשו נא" הוא עושה את זה ללא עדים, באינטימיות של המשפחה. למרות השנים ולמרות הכעס, כוח המפגש המשפחתי פורץ את סכר הדמעות. יהודה, שכאילו מודע למצב, מעז לגשת אל יוסף ולדבר אל לבו במעין נאום טיפה תלוש מהנסיבות. ויוסף נראה חיקה לאותו "ויגש" שיפתח לו את הלב.

 על תחושת הניכור של יוסף מעידים השמות של בניו "ויקרא יוסף את שם הבכור, מנשה:  כי נשני א-להים את כל עמלי, ואת כל בית אבי ואת שם השני, קרא אפרים: כי הפרני א-להים, בארץ עניי". (בראשית מא, נא-נב)                                          

שני הבנים נולדו לו מאסנת בת פוטי פרע כהן און. מדוע האיש שזוכה לשאת לאישה את בת האליטות  נותן שמות כאלה לבניו? למה היא מסכימה? נראה שעברו של יוסף נוכח מאוד בחיק המשפחה הזו, דבר שלא היינו מצפים בבית של מי שמוקדם יותר אמר על עצמו "גנב גונבתי מארץ העברים" (בראשית מ, טו) . העבר הוא בגדר תעלומה. איש לא יודע מה היה שם. איש לא יודע על קיומם של האחים ולא על בגידתם. אז מה עם אסנת? איך מסתדרת הנוכחות הפתאומית של העבר? נראה שהתשובה נתנה ע"י המדרש, שהרי על פיו אסנת איננה אלא בת דינה, ולא הבת הביולוגית של פוטי פרע, ונקראה בתו על שם שגדלה בביתו כפי שמשה נקרא בן בתיה בת פרעה בגלל שהיא גדלה אותו.  ולפי גרסה זו "בת דינה משכם היתה ובקשו להרגה בני יעקב אבינו. בא יעקב אבינו ותלה לה קמיע בצוארה וגירשה מביתו והחביאה עצמה בין הקוצים והברקנים ועל שם הסנה נקראת אסנת. ובא גבריאל והביאה למצרים לפני אשת פוטיפר וגדלתה וכשבא יוסף למצרים יצאו כל הנשים לראותו מחמת יופיו... וכל אחת זורקת לו חפץ או תכשיט וזו לא היה לה מה לזרוק וזרקה לו הקמיע שבצוארה, ונסתכל בו יוסף שהיתה בת בתו של יעקב ונשאה לו לאשה. (ראה: חזקוני בר' מא פסוק מה).