לפני כשבוע נ. בת השש עשרה סיפרה לי שאחת המורות שלה עשתה שיחה בכיתה וירדה עליהם שהם רוצים להשיג ציונים בלי להתאמץ. "מה הבעיה שלה, זה ברור שאנחנו מעדיפים לא להתאמץ ומעדיפים ציונים טובים", אמרה. "היית מעדיפה לא לעשות כלום ולקבל ציונים טובים?" שאלתי. "ברור" ענתה. "והיית מוכנה לקבל ציונים על עבודה שלא את עשית?" "כן, בטח" ענתה. "אבל אז זה סתם מספר שלא אומר כלום, אז בשביל מה את צריכה אותו?". "כי זה חשוב לאוניברסיטה וחשוב לאבא" אמרה. כמובן שמצא חן בעיני שלשם שינוי היא הביעה רצון לשמח את אבא שלה אבל לא הצלחתי להבין את העמדה שלה. הציקה לי השאלה איך ייתכן שהיא מוכנה שישבחו אותה על מה שהיא לא עשתה. כסף מעולם לא שימש אצלי כסימן לכלום אולי חוץ מאשר סימן לסוג מסוים של שחיתות או שטחיות, כלומר מי שיש לו הרבה כסף נראה לי על פניו פחות מוסרי ממי שאין לו הרבה כסף (אני יודעת שזה קצת מטופש). בכל אופן לכסף שיש או אין לי לא ייחסתי שום ערך סימוני באשר לעצמי. הכסף בשבילי הוא כלי להשגת מצרכים ותו לא. ציונים, לעומת זאת, תמיד נראו לי כמסמני הערכה, כלומר כסוג של שבח. למעשה, בגיל שלה ציונים לא היו חשובים לי במיוחד אבל כשהם שימחו אותי זה היה כי חשבתי שהם מוכיחים שאני חכמה, או שלמדתי משהו, או שהמורה מעריך אותי. לעולם לא חשבתי עליהם ככלי להתקבל לאוניברסיטה (האמת היא שבגיל הזה אפילו לא הייתי משוכנעת שמעניין אותי ללכת לאוניברסיטה). גם כשכבר למדתי באקדמיה, והתחרותיות הגדולה יצרה אצלי רגש חזק יותר לציונים, לא התייחסתי אליהם מעולם ככלי להשיג משהו אלא כסימן לכשרון שהתבטא בעבודה שעשיתי. אתמול שאלתי את נ. אם הייתה מוכנה לקבל שבחים על משהו שלא היא עשתה. "מה נראה לך, שאני כזאת גרועה?" שאלה. הזכרתי לה שהיא אמרה לי שהייתה מוכנה לקבל ציון טוב על עבודה שלא עשתה. "ציונים זה לא שבחים", אמרה. העמדה שלה התבהרה לי ונשמעה הרבה פחות בעייתית מאשר שבוע קודם לכן ובכל זאת לא הצלחתי לחלוטין לקבל את היחס האינסטרומנטלי לציונים. אני תוהה למה כאשר מדובר בכסף נראה לי אך טבעי לחשוב שהוא לא אומר כלום על האדם אלא רק משמש ככלי להשגת דברים ולעומת זאת כאשר מתייחסים לציונים באותו אופן זה נשמע לי כל כך מוזר. |