כתיבתו חדה כתער

כל המוסיף גורע

הם רוצים שתחוסו עליהם - יהודים, רחמו-רחמו. במופע סטריפטיז חושני ולחששני הם משילים מעל עצמם צעיף אחר צעיף, מזמינים את הציבור הרחב להתבונן באיבריהם החשופים - בלב השבור או הקרוע, בבטן המתהפכת, בעיניים שדומעות.

ובלילה הגורלי ההוא נדדה שנת ראש הממשלה: לא לגמרי ברור לו איפה הוא עומד עם אלי אפללו ורונית תירוש - יערקו או לא יערקו.

לדומעים נציע בעדינות ממחטה משומשת; ולחשים בבטנם, נמליץ לצאת דחופים לשירותים הקרובים. לא הבטן נועדה לשיקול דעת, כי אם הראש. אין זה מעניינו של צאן-מרעית להתחקות בעיני עגל אחר עוויתות הכאב של ההולכים בראשו; אין זה מתפקידו של ציבור לרחרח בגללים ששליחי ציבור משאירים בנתיב ייסוריהם. הסידור חייב להיות הפוך: שליחים אמורים לחוס על שולחיהם, ומנהיגים הם האחרונים שזכאים להפעיל את מנגנוני הסחיטה הרגשית.

הרי בדיוק למשימה הזאת הם נבחרו - להחליט; ולא רק על מס קרני ראמים או על היטל ביצי כינים; הרי זאת המשימה שחשקו בה כל חייהם, בלתי נלאים חתרו להשיגה - להכריע בדיני נפשות, בסוגיות מלחמה ושלום. אך בכל פעם שעגבנייה או מלפפון מכבידים על כף המאזניים, וחברת כנסת מצווחת כרוכל בשוק, נקראים אזרחים להשתתף במועקת השרים ובתוגתם.

לא גורלם מר, מר גורלם של קורבנות מדיניותם. רק למשפחת שליט שמורה זכות הדמעה, שאינה שמורה לעורבים-שבעה. אל תחשבו לרגע, שלא הבחנו בלהקה, שמתעופפת לה מבעד לחלון חדר הישיבות, ומתכנסת מעל ראשה של "קדימה" הגוססת, והכל נעשה פתאום חרישי ואישי.

התפקיד והנסיבות הטילו על השבעה לקבל "החלטה אמיצה", ולא ברור להם מה אמיץ יותר - לאמץ את העסקה או לדחותה; הסקר האחרון מאחר להגיע.

ומה עניין "אומץ" לכאן אם בלאו הכי נפלה ההחלטה מזמן, לפני יותר משלוש שנים. מציאות החיים והמוות החליטה, והיא רק ממתינה לגושפנקא רשמית מטעם המעמידים פני מחליטים. היא תמשיך להמתין, כי ההחלטה האמיצה שנתקבלה השבוע אינה החלטה כלל, היא עדיין הן ולאו ורפה בידו.

ומה זה בעצם משנה אם משחררים רוצחים גדולים או קטנים; כל שופך דמים הוא רוצח גדול; ומה זה משנה אם הוא נשאר כאן או מגורש לשם, כאילו אי אפשר לתכנן פיגוע ממרחקים ולהורות על ביצועו; אפילו מתוך הכלא אפשר.

לא בהצלת גלעד דנו השבוע - דנים ומקוננים כתנינים - כי אם ב"הצלת פנים": איך בולעים את העקרונות הפורחים והמופרכים, שעליהם בנו קריירה שלמה עד לראשות הממשלה; ואיך נותנים לעם ויאכלו, ולא יקיאו.

לשם כך מגייסים את הלב ואת העיניים והבטן.