משפחה שכזו.

וכבר חשבתי שאני עומדת לאבד אותה.

משפחה שכזו.

וכבר חשבתי למצוא לעצמי דירה, או לשנות את העדפות בצבא לפחות...

אלו היו הארבעה חודשים הארוכים בחיי.

ארבעה חודשים שבהם לא ידעתי להן מועדות פני.

וזה לא בגלל איזו שטות, משהו של בני נוער, משחקי ילדות.

זה בגלל זוג הורים, שמאימים בגירושים.

שניהם יודעים בלב שזה לא רציני.

אבל אף אחד לא יודע את כוונות השני.

אני שם באמצע, נקרעת לשתים, מנסה לגשר, לחבר.

סופגת העלבות, בכי דמעות.

אבל הכל באשמתי, הרי אני בחרתי להתערב.

אבל לצאת אי אפשר. אין יציאה מהמשחק הזה.

בעצם, מתברר שלהם יש.

עכשיו, אחרי ארבעה חודשים ארוכים שכאלו,

ושיחות יעוץ אחת,

שבה לא נאמר דבר, בעצם, לא נאמר דבר אמיתי.

נזרקו שקרים עלבונות ואת המילה גירושים הפכו למסחרית.

ואז הגיע לילה, ומשהו חילחל,

ובבוקר ראיתי אותם

שם, כאילו כלום לא קרה,

מחובקים, והכל חזרה להתחלה.

עכשיו אני פה, לא מבינה מה בדיוק התרחש,

איך מוחקים ככה ארבעה חודשים,

איך שוכחים.

אבל אסור להזכיר, זה יכול לפתוח במלחמת עולם שלישית.

השניה היתה קשה מנשוא, אני לא חושבת שנעמוד בשלישית.

עוד מעט צבא,

אני אקח צעד אחד ענק מכאן,

לא אראה אותם תקופה ארוכה.

אולי זה יכניס יותר שכל.

אולי אני אראה אצלהם כבר יותר אהבה.