לפני כמה זמן חשתי שאני נעלמת

נכנסתי למעין מערבולת רגשות

לא דברתי עם אחרים

נעלמתי מהעיניים של כולם

חשתי שאני לא פה ולא שם

כך התנתקתי לכמה ימים ולא מרצון

תחושת הבדידות היתה כה חזקה

הרגשתי כיצד הגוף נכנס למעין תרדמה

כך הגנתי על רגשותיי,על מחשבותיי

לא הייתי מסוגלת להתבונן במראה

כל פעם שעברתי ליד ניבטו פנים עייפות,עיניים כבויות

החיוך נעלם,המבט שפוף

לא היתה שם חברה אמיתית.

אפילו לא הייתי מסוגלת להביט בעיניים ולעודד את עצמי

וזה לא קורה לי בד"כ .

נעלמתי לחבריי,לחבורתיי,למשפחתי

כאילו מרחפת מבחוץ על ענן

ואילו כולם חוגגים עם עצמם

חשתי לא שייכת לעולם

המחשבות העצובות חלחלו אט אט,

חדרו אל הגוף,שינו את התדר

ההדהוד הפנימי.

חשתי:את מי אני בכללל מעניינת?

למה אני חדורת חשיבות עצמית עד כי חושבת שהעולם יבחין בהעדרי

אני שכל אחד מעודדת לא לשקוע,שקעתי בעצמי

הבנתי:רק אני יכולה להוציא עצמי מהבוץ הרגשי

אז לאט לאט, בחרתי

יצאתי החוצה אל אויר העולם

שוב נשמתי ריחם של פרחים,התבוננתי בצפורים

חייכתי אל אנשים

והתחלתי להרגיש איך מבפנים מופיעה רחל הישנה

החלטתי שזה בסדר להעלם ככה לפעמים

אבל עדיף לעשות זאת רק בשביל חופשה מפנקת

להתנתק מהיומיום,אך לא מהחיים

לתת לעצמי מתנה פעם במספר ימים.

ובחרתי:שוב להרגיש,שוב לחוות שוב לחייםך

כי רק אני יכולה להרים את עצמי בחזרה למעלה.