כבר מאתמול

מתקשרים, שואלים

איפה תהיו, מה תעשו, אם תצאו,

כי הרי

מתחלפת שנה.

כבר היום

מתלבטים, מחליטים, מתחרטים

מה ללבוש, להתאפר, להזמין עוד חבר

כי הרי

מסיבה בשכונה.

ומה לא תבואו, ואיך לא תהיו, ולא תתנשקו, זהו חג לאומי, הכרחי

ונחוץ.

אז באים, נפגשים, רואים ונראים, כי קשה כבר למצוא עוד

תירוץ.

ושם,

בחצות,

כבים האורות,

ודומם נרגשים,

דופקות השניות,

בשעון שחוזר לאחור

ומתחיל מחדש.

ובלב,

מנגנון,

שתוהה אם אולי,

תאריך שהוחלף,

ושנה שעברה,

מביאים על כפם

דף חדש.

ובמחי נשיקה,

הוא מראה לכולם,

שהנה את שלו,

שימות העולם.

וגם אם היה קצת

קשה

כואב

עצוב

ומפחיד –

נעלם.

מביטה מסביב

וחושבת

שכל כך הרבה אנשים

ובינם

רק אחד

כבר עדיף שהייתם

נשארים במיטה

עם איזה וודי אלן

ושוקולד.

(פוסט בהשראת עמי ונופר: http://cafe.themarker.com/view.php?t=1382304, אבל הי, קודם תגיבו ואז תקראו את שלהם...!)