הימים עוברים עליי מבלי שאוכל להחליט אם הם מתאימים לי או לא. אין לי אף אחד שאני יכולה להתמך בו. אפילו הבן זוג שלי לא מצליח לתת לי את הכתף שאני מרגישה שאני צריכה. אני מרגישה שאף אחד לא יכול להבין אותי, אולי חוץ מאמא שלי, שתמיד שימשה לי מודל אמפתי מדרגה ראשונה, למרות שנראה לי לא הגיוני שבגילי אני עדיין מרגישה שאם רע לי אז אמא היא הכתובת, אבל יש אנשים שאפילו את זה אין להם, אז מילא. בכל אופן, אני מרגישה כל הזמן על סף פרידה גם מהחבר שלי, וגם מהקריירה שלי. בא לי פשוט לטוס להודו, ולהכנס לאיזה מקדש שאנטי ולזמזם לעצמי מנטרות. אני לא בטוחה אם אתם יכולים להתחבר לזה- אבל זה לא משמעותי לי בכלל, אני לא ניזונה מהאחר אלא רק מהתכנים שבתוכי. טוב, זה לא ממש נכון כי כן חשובה לי הדעה של האחר אבל אני לא רוצה להקנות לזה משמעות יותר מדי כי זה מתסכל. טוב, עוד לא אמרתי אבל במקצועי אני דוגמנית- נכון מפתיע? ולא סתם דוגמנית אלא אחת מאלו שיש להן גוף עד כדי כך יפה, שאני מדגמנת  בגדי ים -עשיתי למשל קטלוג בגדי ים

   של פיפל, אלפונסו, דוטקס ו מורנה. אולי אנשים חושבים שלהיות מודל זה משהו נחשק ונעים אבל למען האמת אני די סובלת כל הזמן. אני לא יכולה להכנס להריון כי אני חוששת לפרנסה שלי, אני לא יכולה לאכול הרבה דברים שאני אוהבת כדי לא לפגוע בפרנסה שלי, אני לא יכולה להתפס ללא איפור, או סתם ללכת ברחוב להנאתי מבלי שצלמים ייצמדו אליי- והכי נורא אני לא יכולה הלרשות לעצמי לבכות כשאני מרגישה צורך, אלא אם אני מבוצרת בביתי. והחבר שלי גם מצפה ממני כל הזמן להראות טוב, ולהיות זוהרת- ונמאס לי- אני רוצה חיים אחרים, אני רוצה לבכות ולהרגיש ולכאוב ולהסתכן בלא להיות מושלמת. נמאס לי שאנשים שעובדים בחברות של יחסי ציבור רודפים אחריי. וגם הטוקבקים באינטרנט על תמונות שלי- כל האמרות האלו שהתצלומים עוברים עיצוב גרפי מקיף! זה מעליב. אם אני כבר כל כך מתאמצת אז לפחות לא יגידו שאני זה לא אני אלא תוצר של מחשב. אולי עכשיו יותר מובן לכם למה אני רוצה לנסוע להודו למקדש שאנטי ולזמזם מנטרות.