חלמתי הלילה חלום..
לא שזה נדיר, אני חולמת המון, כמה וכמה חלומות בלילה אחד, כמעט כל לילה
חלקם נשארים בזיכרון, חלקם חולפים ממנו בבוקר שלמחרת...
אך החלום הזה, לא נשאר ולא יחלוף, הוא נחרט בזיכרון.
אני עדיין המומה, כאילו אחת שקיבלה מכת חשמל..

.

אני נוסעת לביתו של גלעד שליט, לעודד את הוריו, להביע תמיכה..
מגיעה לבית, שם יש הרבה אנשים, אזרחיה הפשוטים של מדינת ישארל.. שהגיעו, כמותי, להיות, ולתמוך..
רק שאני, ונראה שאני הייתי היחידה, מבחינה בגלעד שליט בכבודו ובצמו עומד בסמוך לדלפק המטבח שבבית..!!...
אני מביטה בו וצועקת, אף אחד מסביבי לא נראה מתרגש מהעניין!
אני רצה לחבק אותו, לאחוז אותו חזק בשתי ידיי...
ואמו ניגשת אלי, ואומרת, זה לא גלעד. הוא רק דומה לו..
אני לוקחת צעד אחורה, בוחנת אותו מלמטה עד למעלה, בחור צעיר, לבוש מדים, פנים עדינות וביישניות, בדיוק גלעד.... אבל זה לא הוא מסתבר, במקום להניח תמונה שלו, פשוט הביאו כפיל שלו, שיעמוד שם..
ואז אני פורצת בבכי סוער, בכי  מרורים ממש.. ולא מצליחה לעצור.
אמו של גלעד לוקחת אותי לחדר, ומתחילה לדבר איתי. אני מסבירה לה כמה קשה לי.
אני מסבירה כמה זה כואב לראות אותו כביכול עומד מולי, אך זה לא הוא..
מסבירה לה את הכמיהה העזה, לראות את גלעד שב כבר הביתה...
אני יוצאת מהחדר, ולא מורידה את עיניי מהחייל הצעיר...
ובוכה...
פשוט בוכה... בלי הפסקה. אף אחד לא מסתכל עלי, אף אחד מהאורחים אינו שומע את זעקות המצוקה שלי...
ואני רק בוכה...  פתאום כאב חד שכזה, בעוצמות שאף פעם לא היו.
התעוררתי, מתוך הבכי, במיטתי, המומה, לא מבינה עוד מה זה בדיוק שפגע בי ...אבל זה מרגיש כמו מכבש, שרומס את הרגשות... זה היה כל כך מציאותי, כל כך חזק, ומכל הערבוב שהרגשתי, צף לו רצון אחד חזק, מעל הכל, הרצון, הלא מובן, להיות הראשונה, שתחבק את גלעד שליט לכשיחזור (ב"ה!!!!!!) אלינו, לכשיחזור לביתו!

.

מה אני יכולה לומר....? וואו זה כואב..
ובצורה שלא היתה לפני כן.. גובל באיזשהו סוג של אכזריות...
תחזירו בבקשה את גלעד הביתה..... הוא ראוי להיות כאן. לא שם.

ותעשו את זה מהר לפני שזה כבר מאוחר......