תרופת סבתא

TheMarker CafeThemis Θקפיצה למים הקריםתרופת סבתא

קפיצה למים הקרים

פוסטים פופולאריים

לכל שבת יש מוצאי שבת
25/6/11 | 1175 צפיות
נינט - Crazy
3/9/11 | 1157 צפיות
ברכת הגומל
28/8/17 | 1509 צפיות
עומס ריגשי ומערכת 2
23/6/18 | 1349 צפיות
משמעת עצמית
27/10/09 | 810 צפיות
אלף
4/8/13 | 1330 צפיות

פוסטים אחרונים

תרופת סבתא

לצפייה במסך מלא

תרופת סבתא

‎17

תכנים אישיים זרם תודעה

32 תגובות יום שבת, 26/12/09, 20:03

ב'זכרון דברים' של שבתאי נכתב שהדוד לזאר "ידע כמה צריך אדם לדעת להערים על עצמו כדי להעביר אפילו יום אחד[1]". לפעמים נדמה לי שגם אני מערימה על עצמי בתירוצים דחוקים רק כדי להעביר את היום ולהפוך לעמוד הבא. ככל שהשנים עוברות, ה'בשביל מה', במקום להתערטל, הוא מתערפל. רשימת המטלות שלי, למשל, עמוסה לעייפה. אני בוהה בה ולפעמים היא נדמית לי כפיקציה, תירוץ להעביר את הימים הבאים, תירוץ להניע משהו, שינוע ממילא, עם או בלי סיבה. אבל זה סתם, המחשבות האלו, רק בגלל שאני חולה בימים האחרונים. למזלי זו תקופה שאנשים חוששים להידבק, כך שנחסכות ממני בעבודה ההצגות של 'אני אסבול בשקט ואמשיך לעבוד כשאני חולה, רק כדי שאתם, חלילה, לא תתאמצו יותר מהרגיל'. אז שוּלחתי לביתי. אולם אבוי לי, ואבוי לו למֶרפי, לכשאתפוס אותו, אני חולה בבית ללא אינטרנט. באמת שאני לא בחורה מפונקת, אני יכולה בלי טלויזיה (אין לי), יכולה בלי כיריים (לא היו לי יותר מחודש), יכולה לישון על הספה (וישנה עליה כבר חודש, מפאת דליפות מהגג בחורף), יכולה שהמקרר יהיה ריק כמה ימים, יכולה בלי עוזרת, ובכלל אני יכולה עם הרבה בלי. יכולה אפילו בלי סקס. מסוגלת לשבור שיאים של מינימום שנה. אבל בלי אינטרנט??? – געוואלד!!

לאחר שהתקינו לי מחדש את התוכנה של החיבור לאינטרנט, שכנראה מחקתי בטעות, ולאחר שיחה עם הטכנאי האדיב של 012, נכנס לחיי משב אינטרנטי מחייה נפשות, אולם לא מחייה דיו כדי להוציא אותי מהזומביות שמתלווה לשפעת. במשך יום שלם אני מנסה לסיים את 'זכרון דברים', אבל שוקעת לתוך שנת נים-ולא-נים. מתוך שינה אני דואגת לאחוז בחוזקה את העמוד שבו הפסקתי לקרוא, באדיקות של הילד ההולנדי שתקע את אצבעו בסכר, למה בספר הזה, אם מאבדים ת'עמוד, אין סיכוי למצוא את המקום בו הפסקת, בתוך סבך המילים הזה. בערב, אוי לביזיון, אני מגלה שמהבוקר התקדמתי בקושי 15 עמודים. התרחשויות נוספות מעידות על אפאטיות חולנית, כמו למשל כשאני מקנחת את האף ונייר הטואלט נופל אל הריצפה ואני בוהה בו באדישות ונותנת לו להמשיך להתגלגל על הרצפה, התרחשות שבימים כתיקונם לא הייתה מתגשמת, ואחרי זה אני מגלגלת עיניים חלולות לתיקרה וממשיכה לבהות, וכשהטלפון מצלצל בדירה אני אפילו לא טורחת לקום. שיצלצל. מי מצלצל בכלל לבּזק היום, שיצלצלו לנייד. בשביל זה יש נייד. אני סוחבת אליי את הלפטופ ושמה אותו על הבטן, שנחשפת תוך שהלפטופ מתמקם עליה, ואפילו לא מסדרת את החולצה. באופן מעוות, שוויון הנפש הזה שלקיתי בו, גורם לי לתחושת התעלות. אני בהפוגה מהמירוץ, ויש לי תירוץ, יש לי פתק מהרופא, אני חולה, ומותר לי לישון בלי חשבון, ולא להתקדם עם הקריאה, ולא לקום מהספה-אהובתי, העוגן שלי, ולא לצאת מהטריינג הזה, ולא לשטוף כלים, ולא לעשות כביסה, ולא לנקות ולא להוריד ת'זבל. (בקיצור, אני אישה חולה שמתנהגת כמו גבר בריא).

אמא שלי מתקשרת לשאול לשלומי, מוטרדת מזה שהבת שלה 'זרוקה' ככה לבד בדירה, היא יודעת שאני לא יכולה לדבר, ושאם אדבר, אני אשמע כמו מארג' סימפסון אחרי התקפת ניקוטין, אז היא מנצלת את העובדה הזו, וחופרת לי פתאם על המינוס שאבא אמר לה שיש לי, ואיך זה שיש לי כזה מינוס, ואם אני צריכה שיפקידו לי כסף, ואיך אני מגיעה למינוסים כאלו. אני אפילו לא מתעצבנת, כי זה מצחיק אותי, שהיא פתאום מעזה לשאול את כל השאלות הנוקבות האלו דווקא כשאני לא יכולה לענות לה... אבל עד כמה שזה נשמע לא הגיוני, אני שוב מרגישה 'מחוץ למשחק', ואפילו משועשעת, ומגלה שיש בזה כוח, ביכולת לא לענות, לא פחות משיש ביכולת לענות. המשפחה הגיעה לאכול אצלם צהריים, אז אחר-כך אמא מוסרת לי ד"ש מכולם שם. כמובן שהיא מבלפת. ולראיה, באותו רגע חולפת דודה שלי ושואלת מי זה בטלפון... אני מחייכת לעצמי, כי זה באמת מחמם את הלב לדעת שלפחות לאמא שלי איכפת, ושבעצם היא התקשרה רק כי אני חסרה לה שם, וכדי לומר לי את זה, הגם שבאופן עקיף ותמיד עם עודף דאגנות. ייאמר לזכותה, שלמרות התנגשויות קולוסיאליות שיש בינינו על רקע קווי אופי דומים באופן מופרז, היא אוהבת אותי אהבה ללא תנאים.

בערב חברתי האהובה קרן מתעקשת להביא לי מרק ירקות. הם בדרך לרחובות ונשאר להם מרק מאתמול. אני מסרבת, אבל הסירוב לא ממש 'עובר מסך' מפאת כשלים טכניים בהפקת הקול. והיא מנצחת. כשהיא דופקת בדלת, אני מתעוררת מתוך השנ"צ שאני ישנה כבר כמה ימים ברציפות על הספה, ואני מופתעת איך היא הגיעה בכזו מהירות, אני מציצה בשעון, ורואה ששעה וחצי חלפה כמו דקה. אני נעמדת מולה סהרורית כולי עם השיער פרוע, והיא מחייכת אליי ונוזפת בי שאני בלי גרביים. אני צוחקת צחוק מחרחר. והיא צוחקת מהקול המוזר שאני מפיקה לכבודה מגרוני. שמח ועצוב לי בו זמנית. כי היא באה, אבל מיד הולכת. לא נעים היה לי לבקש, אבל הדבר שהכי הטריד אותי, למרות זומביותי, הוא שהזבל נשאר בבית ולי קר ואין כוח להוריד אותו. (טוב נו, נתכּלב עד הסוף. שכבר יישאר כאן עד מחר, המאניאק). אני שמה את המרק להתחמם. בסך הכל מרק בסיסי. כמה תפוחי אדמה, גזר, בצל ועגבנייה. אני גומעת צלוחית. ועוד אחת. ועוד. חמימות נעימה מתפשטת לי בכל הגוף. בחיי, אמנם תרופת סבתא. אבל זה עובד. ואפילו בלי העוף. לא עוד מרקי המונוסודיום גלוטמט. החמודונת שמה לי בשקית גם כמה תפוחי אדמה וגזרים ואני מערבבת ישן עם חדש, ובדרך מיסתורית זה משפר לי את מצב הרוח, אפילו ויזואלית, הצבע של הבצל הירוק שצף בתוך הסיר, האדום של העגבניה, הכתום של הגזר, מדליק איזה זיק בנשמה, הריח שמתפזר בדירה, החמימות המהבילה, מחייה בתוכי איזה משהו רחוק, ששכחתי בימים האחרונים. אני שולחת לה סמס וכותבת לה שזה היה רעיון גאוני. אילולא המרק מי יודע עוד כמה שעות הייתי ממשיכה לרבוץ ככה על הספה. איכשהו גם התקפות השיעולים שככו מעט, ונעשה לי חמים בכל פינות הלב והריאות.

ואז צץ במוחי אותו משפט מ'זכרון דברים'. אולי זו רק עוד דרך להערים על עצמי? אולי זו רק השיטה? ומצד שני, אני אומרת לעצמי, אולי לא, אולי באמת הדברים הקטנים האלו הם הם שנותנים טעם לחיים. המעט שבמעט. היופי שבדברים הכי פשוטים. העשייה הכי בסיסית. הכוונה. הנדיבות. ההבלגה. האיכפתיות. גילויי האהבה, רגעי החסד הקטנים שיש בין בני האדם. הצורך הבסיסי להתמזג עם נפש אחרת, לראות את קווי הדמיון, ולאהוב את האחר, למרות ובגלל.

אולי זה מה שלא השכילו לראות גולדמן, ישראל וצזאר.

[1] עמוד 131.

דרג את התוכן:

תגובות (32)

נא להתחבר כדי להגיב

התחברות או הרשמה

ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.

/null/cdate#

/null/text_64k_1#

RSS

קפיצה למים הקרים

פוסטים פופולאריים

פוסטים אחרונים

תרופת סבתא

תרופת סבתא

תגובות (32)

תגובות אחרונות

ארכיון

תגיות

פרופיל