"דקה ל-3...." – הקול המלטף הציף את המכונית בסילונים חמימים, אל מול הכביש הצונן של לילה נטול כוכבים, כביש שחור, ישר כסרגל, שנמתח מולי בדרך דרומה. "כאן רונה טל בתחנת 77 אף.אם....". חשתי את בטני מתכווצת מהלם. רונה טל! אותו קול רענן, מתריס, סקסי, ששיגע אותי לפני 25 שנה בדיוק על אותו כביש המוביל לשיבולת, המושב הדרומי ביותר בארץ.

עצרתי בשולי הדרך. בידיים רועדות הדלקתי סיגריה. הקול אותו קול, אבל שם המשפחה שונה. היטב זכרתי את שם המשפחה היקה, הארוך – "לוינשטראכר" – השם שנאלצה לקבל עם נישואיה לאותו בעל לא יוצלח שלה, ששמר עליה בקנאות ולא הרשה לה לנסוע בלילה לשדר בתחנת הרדיו הפיראטית בשיבולת. "מה לא עושים בשביל לשמור על הנישואין....", אמרה לי אז באנחה, כשהודיעה לי שלא תשדר עוד אחריי, בשעה 2 בלילה, את תוכנית האסטרולוגיה שלה.

לא ויתרתי בקלות. "מה זה, ימי הביניים? תילחמי על זכותך למימוש עצמי!", טחנתי לה שוב ושוב בשיחות הנפש הארוכות שלנו, מול שתי כוסות קפה טורקי חזק במזנון של תחנת הדלק ליד המושב. "היא התבוננה בי בעיני האיזמרגד התכולות-ירקרקות שלה, ולגמה בשתיקה את הקפה שלה, כשרגליה החטובות, החשופות, שרועות על כיסא הפלסטיק לצדה, הרגליים ששיגעו אותי. "נישואין קודמים למימוש עצמי", הייתה תשובתה הקבועה, וממנה לא זזה.

ראיתי אותו לראשונה באחד מאירועי התחנה. בעל התחנה חגג בר מצווה לבנו הבכור, וכולם הוזמנו לאותו אולם שמחות קיטשי בטעם מחריד, באמצע המדבר שהקיף את המושב. היא הגיעה בשמלת מיני אדומה שנצמדה כעור שני לגופה, שערה הזהוב גלש חופשי על צווארה, והוא פסע לצדה. גבוה וצנום, פנים פשוטי סבר, כל כך לא מתאים לה! והיא –במרכז תשומת הלב. צוחקת, רוקדת עם כולם, מלאת חיים. צפיתי בה כשגרוני חנוק מכמיהה, כמו ילד שצופה בעץ תפוחים עסיסיים מעבר לגדר ברזל גבוהה....

רונה טל....הם כנראה עברתו את השם היקה המסורבל ההוא. אבל איך ייתכן שהיא משדרת אם הוא אסר עליה לשדר בלילה? התחבטתי והתחבטתי בשאלה, עד שעה 4 בבוקר, כשהכביש התפתל לעבר מושב שיבולת, מקום מגורי אמי. ובכן, הבן הסורר, המרדן, חזר מארה"ב אחרי 25 שנות גלות. נוסע בכביש שהכיר ככף ידו, ולפתע , כמו רוח רפאים מן העבר, אותו קול מתקלס, מקנטר, מתבדח, מלטף, משפריץ סילוני סקס בין שיר לשיר. אלוהים , איזה קול! אילו רק לא הייתה נשואה...

כמה פעמים העברתי את התסריט הדמיוני במוחי – אילו רק הייתה פנויה אז, לא הייתי עוקר לארה"ב, לא הייתי בורח לתוך נישואין כושלים לאמריקאית מעשית נטולת רגש, שממנה ברחתי בשן ועין, כשאני מותיר אותה עם שני ילדים מתבגרים שאותם אני רואה מדי פעם כשאני קופץ לביקור בהודו, לאותו כפר עלוב שבו הם מתגוררים וסוגדים לגורו שלהם....מה עוד נותר לי בארה"ב חוץ מתחושת בדידות איומה?

 לפתע התגעגעתי לאימא שלי, למושב, לחממת העגבניות.... השדרן המצליח, דן וולף , כוכב תוכניות הלילה המאוחרות של "רדיו מנהטן", עוזב במפתיע את עבודתו, ביתו וחבריו, וחוזר ארצה למושב דרומי נידח.  איש לא הצליח להבין למה. האמת, גם אני לא...

4 בבוקר ואני מקשיב לאותו קול, ולבי מפרפר. אין לי מושג איך אני מגיע לשלט מאיר העיניים " 77 אף.אם, תחנת השידור המקומית הכי דרומית בארץ". אני עוצר את המכונית. מה קורה לי? מה זה השיגעון הזה? נכון שאני פנוי, אבל אין סיכוי שהיא עזבה את הגולם הזה, בעלה, עם אותה השקפה שמרנית מגוחכת שלה על חיי נישואין. אני יוצא מהמכונית ומדליק עוד סיגריה באוויר הלילה הצונן של הדרום המדברי.  אני משאיר את הרדיו דולק כשהקול שלה מלטף את גבי, מדווח שהשעה כבר דקה לחמש, וכאן רונה טל מאחלת לכם בוקר טוב, ותיכף החדשות.....".

אני מתבונן בענן העשן הכחלחל המיתמר מול עיניי, ומדמיין אותה יורדת במעלית עם מזוודת הדיסקים הפרטיים שלה, שרק אותם התעקשה להשמיע. כן, היא תצא החוצה עכשיו, אישה בת 47 שופעת צלוליטיס רוטט בגוף שפעם סובב ראשים, שיבה בשערה, רגליה נפוחות ומשורגות ורידים בגלל לידות. היא תתבונן בי באותן העיניים, אך מבטה יהיה כבוי. הנישואין שחקו אותה. לא אכיר בה את זאת שהפעימה את לבי אז. מה אני עושה פה?

מקלל את טיפשותי אני בורח משם, עוצר במזנון של תחנת הדלק ומזמין קפה שחור, חזק. המזנון הפרימיטיבי של פעם הפך למקדונלד מפואר, מבהיק, ועל קפה שחור אין מה לדבר, רק על אספרסו. אז אני שותה אספרסו ושום דבר לא מזכיר לי כלום מאז. מה בדיוק חשבתי לעצמי, שהזמן יעמוד מלכת?

אני יוצא ממקדונלד ומתנגש במישהי שנכנסת פנימה. התיק נופל לה מהידיים, וערמת דיסקים מתפזרת על הרצפה . אני מתכופף לעזור לה להרים, ונתקל בעיניים תכולות-ירקרקות משתאות. "דן? דן וולף?", היא שואלת , וקולה רענן, מתריס, קנטרני. אני רואה אישה בת 47 שופעת איברים, עם צלוליטיס רוטט ורגליים משורגות ורידים."רונה לוינשטראכר", אני אומר. "רונה טל", היא מתקנת אותי בתקיפות. "תודה לאל שהתפטרתי מהשם הארוך ההוא יחד עם הגולם הזה, שהיה בעלי...". אני לא מבין למה הלב שלי מתחיל להלום פתאום בחוזקה כל כך. מה, אני בן 22?