את הפוסט הזה אני מבקשת להקדיש לארז עמירן שמשתמש בשפה כל כך ייחודית להאיר לנשים אגביות כמוני את עולם האפנה העכשווי. אני מוצאת את עצמי חוקרת טרנדים ושואלת שאלות ברומו של עולם בעלות בוטיקים ומוכרים יודעי חן, ואלה בטוח משוכנעים שבסוף עוד יצא ממני משהו טוב (אני אגב בספק)ומוכנים להתמכר לשאלותי החקרניות.
באחד מימי השבוע מצאתי את עצמי חשה לתופרת השכונתית לאסוף את הכבודה שהשארתי מספר ימים קודם. והנה בדרכי הביתה, אני מבחינה בחנות שנראתה לי תמיד פרחית ממוקדת "רונציות" כפי שארז מגדיר את השלוכיות שמסתובבות עם נהג ועם מפתח לסוויטה במלון של אבא. לשמחתי בעלת הבוטיק, עם מבטא צרפתי כבד, היתה פנויה להשליט מעט דרך ארץ בלבנט, והיא התפנתה לענות לשאלותי.
אני רואה שיש כאן אוסף לא רגוע, אני אומרת .מה לא רגוע, עונה לי הבלונדינית שהמרחק בינה לבין פאריס הילטון הוא אבא אחד זהו. המון קווים קצת מזה וקצת מזה אני לא יכולה להצביע על אופנאי אחד שהגה את הקולקציה המשכעת הזאת. המבט בעיניה של תואמת הילטון אמר הכל, בבקשה !, אמרתי שאני בלבאנט הנה הוא במלא הדרו. יש פה המון מעצבים צרפתים שאני אוספת בנסיעה לפריס והכל שיא האפנה את מבינה ? ולמה אין לכם מכנסים אני שואלת כמו כפה אדומה. כי לא לובשים מכנסים בחורף הזה. איפה את חיה. החורף הזה הוא רק סטרצים וחולצות או סריגים ארוכים. איך טעיתי אני חושבת ביני לביני. הרגליים הארוכות שלי הן כרטיס הביקור שמלווה אותי כל חיי. אבל מה בגילי אני אלך כמו שארז מתאר פלסטרים על הציצים ודי ?
ולמה יש כל כך הרבה ניטים. מה קרה. נשאר עודף מטורף אחרי הצונמי ? אוי, נאנחת המוכרת כי זה מה שהולך היום. ניטים ניטים ועוד פעם ניטים. אבל הם לא וולגאריים. לא כמו פעם. הניטים פה הם קלאסה.
תפסתי לסיום תיק (ובתיקים אני מבינה) ושאלתי למה זה עולה מעל 2000 ש"ח. כי זה תיק של.........מי זה ? ברור, היא אומרת בחיוך ידידותי, את ישראלית את לא מבינה כלום. אם הייתי מוכרת אותו בפריס הוא היה עולה 15,000 רק בגלל שלא מכירים אותו פה הוא עולה 2000. היא שולפת בעצבים מופגנים את התיק שלה שראיתי כמוהו (רוכסנים וככה אצל מיקה בשן לפני עשור) זה עולה 15,000 ש"ח את מבינה. אני מיד מחשבת עם הראש הבורסאי שלי, איך אני קונה ב- 2000 חוטפת מטוס לפריס, ובכל קרן רחוב מוכרת את התתיק הזה ב- 15,000 ועם הרווח ......אני לא רוצה לחשוב מה אני עושה.
אהבתי את ההגדרה של ארז " מדובר בשילוב ייחודי של כסף-יקר וטעם-זול", יצאתי מהחנות ושאלתי את עצמי מי הן קורבנות האפנה שיכולות לחלום שהן פאריס הילטון ולהסתובב בחוסר טעם כל כך מופגן בחוצות תל אביב.
הגעתי הביתה, הוצאתי את חגורת הניטים השחורה והמהודרת, שקניתי בככר המדינה לפני כמה שנים, את הטייצים הבלתי מתפשרים והסריג נטול הנטים, ועוד לא הצלחתי לצאת ככה החוצה. אני מאמינה שאם אני אתאמן מול הראי והשכנים, אולי אני אצליח. |