כחלק מקורות הפקת סרט שלי, קבלתי השבוע ביקורת חריפה על התסריט שלי מבמאי ויוצר שאני מאוד מעריכה, ונזכרתי בקושי שלי לפעמים להפריד בין טקסט לסב טקסט, מה שבעצם מבדיל קולנוע מספרות.

עכשיו אני יושבת חזק על דראפט חזק יותר לתסריט, אבל דווקא הפוסט הספציפי הזה יהיה מאוד גלוי

הסבטקסט של הפוסט הזה נמצא כבר בכותרת, אבל אתם כנראה תצטרכו לעבור כמה נושאים עד הדיון העיקרי של השבוע.

אין יום השבוע שמישהו לא פתח איתי שיחה (אם לא 7) עם הסרט "אווטאר". הלהיט החדש שעושה שמות בכל העולם. כן זה פנטזיה, כן זה תלת מימד וכן זה נראה מדהים בעיניים. אתחיל בטענה שרבים לא מסכימים איתי לגביה, שאם מחליטים להשקיע את  התקציב הגדול ביותר שידעה הוליווד, לא מן הראוי שיהיה לו גם סיפור? אז נכון שזה הוליווד, והם הולכים על בטוח, משהו שיתאים לכל המשפחה, עם קונספטים שהמכנה המשותף הנמוך ביותר יכול להבין אותם שמדברים כמובן גם על ההתנהגות האנושית אבל וואלה כבר ראינו את פוקהונטס ולמדנו את המש"ל.אז נכון שיש לזה את הויזואליה המדהימה שנצפתה על המסך הHD הגדול אבל בחייכם, 3 שעות של בהייה. אוקי וגם השחקן הראשי הוא סוג של בולדווין. סו פאקינג וואט. יפה יפה אבל אין סיפור. לא חסר אנשים חכמים ממני שכתבו מגילות על ההבדל בין התוכן (סיפור) לצורה, ולא אלאה אתכם בהרצאה על תיאוריות קולנועיות שלוש, אבל אני כן מאלה שמחפשים סיפור ולכן כנראה התקשיתי במציאת הקסם הגדול שמתגלם בסרט.

ואם כבר על סיפורים ועל קולנוע דברתי,משפחה היא בדרך כלל המקום הכי קרוב למציאת סיפור נוגע ומרגש (ואני לא מזלזלת חס וחלילה בטרוריסטים ובערפדים שמהווים נושאים חזקים בסרטים הפופולריים, שכן גם אני נשבתי בקסמיו של אדוארד קאלן (דמדומים 1 ו2)). אחד הסרטים האחרונים שריגשו אותי, היה "אחים".

מהבמאי ג'ים שרידן (שהביא לנו בניינטיז סרטי מופת כ"בשם האב" ו"המתאגרף"),ומשחקים בו (נפלא) נטלי פורטמן, ג'ייק גילנהול וטובי מקגוויר..  הסרט, על משפחה אמריקאית שמתפרקת עקב עבודתו של האב כקפטן בצבא האמריקאי שנלחם באלג'יריה ונמסרת הודעה שגויה למשפחתו כי הוא מת. אחיו של קפטן סאם, נכנס לעזור לאימא פורטמן בבית ומגלם דמות אב חדשה לבנות היתומות מאב, וכשסאם שב לאחר שנמצא, השבר במשפחה ובאב ששרד המון  (לא אפרט כדי לא לקלקל) כדי לחזור לאשתו ובנותיו,רק הולך ונשבר יותר. בי נגע נושא האבהות, כמי שאיבדה את אביה בגיל 6 (שלפרויד ודאי היה המון מה לומר על איבוד אב בשלב זה בהתפתחותי, ולא אתפלא אם הוא גם צודק), תמיד חיפשתי דמות אב נוספת, וכל סרט שעוסק ולו באופן השולי ביותר בקשר בין אב לבתו, תמיד ניפץ אותי לרסיסים. סרטים מכל הזא'נרים האפשריים כמו: אנני, קוראים לי סם, בשם האב, עת להרוג ג'ירזי גירל ואפילו בקלולס, מצאתי את עצמי בוכה כל פעם מחדש כשהקשר הזה עובר שינוי צורה… (כשאנני נלקחת על ידי האח של מיס האניגן ומתנגן השיר מייבי- "כמעט היית הבת שלי"). אני חושבת שקשר סביב אבא וקולנוע אפילו כפול אצלי כי הוא מבחינתי הסיבה שהפכתי מגיל קטן כלכך לחולת סרטים שכזו, הוא היה מנסה לגרום לי לאהוב את כל הסרטים שהכי אהב, גם אם הם הפחידו אותי ממש (כמו המכשפה מהקוסם מארץ עוץ שזה כאמור הסרט הכי יקר לי בעולם ובעצם עשה אצלי את הלינק בין בית לקולנוע), ובעצם מבחינתי זה חלק מהמורשת שהשאיר לי, והאור שמשאיר אותי יוצרת גם כשקשה וגם כשאין כסף לסרט… אני יודעת שהוא שם, גם אם זה אולי נשמע מוזר, אני יודעת שהוא שם שומר עליי כמו שאבא שומר על הבת שלו, ואני אנצל את ההזדמנות כדי לומר שאני נורא מתגעגעת לאבא שלי, ושאי אפשר לעולם לדעת מה יהיה מחר אז תגידו להורים שלכם מידי פעם כמה אתם אוהבים אותם.

לא כולם יכולים להיות אבא, ואמנם יש הרבה אנשים שלא צריכים להיות, יש גם כאלה שהיו רוצים להיות יותר מכל דבר אחר אך חוקי הביולוגיה ואף חוקים מדיניים עלולים להקשות על הפיכתם לאבא. הקישור שאני מביאה בפניכם פה מספר סיפור מרגש על מישהו שמאוד רצה להיות אבא ואני כלכך שמחה בשבילו שנתנה לו האפשרות (חוץ מהעובדה שהוא מקסים ובטוח שאב נפלא הוא גם אחד המרצים הכי מעניינים ומלהיבים במחלקה לקולנוע וטלוויזיה במכללת ספיר שנפלה בחלקי הזכות ללמוד ממנו). ממליצה על הכתבה בחום : http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3823407,00.html

 ולסיום, עוד המלצה משפחתית שכזו ובאווירה המסכמת עשור שעוטפת רבים , "אחים ואחיות. אחרי האוס, זו בעיניי אחת הדרמות הטובות והכיפיות שנוצרו בעשור האחרון. מעניינת מרגשת ונוגעת בכולם, ולי אפילו אין אחים… (אבל זה כבר שייך לפוסט "תמיד רציתי אח גדול").