בסוף אוקטובר היא עזבה את הבית. תוך ימים ספורים הפרידה הזמנית התבררה כלא זמנית בכלל. חודשיים כבר עברו. היא גרה בדירה שכורה ומתחילה חיים חדשים בנפרד ממני. אני, טסתי קדימה. לא היה לי את הלוקסוס של התאבלות למהדרין. לכאורה יצא טוב. לא מתלוננת. ימי הפרידה עשו לי זעזוע חיובי. תוך שבועיים מצאתי את עצמי עובדת על הריון בגפי כשבמקביל אני חבוקה בזרועותיה של אחרת. קסם. נס. מתנה עצומה.

חודשיים.. והתחילו הפלאשים של הזוגיות שאינה. ככל שאהבתי החדשה מעמיקה, הפלאשים צורבים יותר. אם עד עכשיו הדפתי התעסקות במה שהלך לאיבוד, עם חלוף הימים, זה צף גבוה. עטופה בזרועות אחרות הבוקר, נזכרתי ברגעים בהם זוגתי לשעבר, היתה קמה מהמיטה לבושה רק בתחתונים. איך הייתי מביטה בה בחשק...כמה סקסית היא. נזכרתי ברגעים בהם היתה פוקדת עלי להשאר במיטה ולישון בעוד היא מכינה לנו ארוחת ערב. איך מבעד לפוך הייתי מציצה בה בשקט, בחיוך, מאזינה בנועם למוסיקה ברקע וצופה בה חותכת, קוצצת ומבשלת כשמגבת המטבח תלויה לה על הכתף, בשיער אסוף שחושף את צוארה שמשך את שפתיי אליו אינסוף פעמים.

עצוב שזכרונות אלו מגיעים גם מהימים האחרונים שלנו יחד, כשלא דובר בכלל על פרידה. עוד בערב הפרידה, מרחק שנת לילה אחד בלבד מהמילים הקשות, כך היה לי איתה. כך היה לאורך 12 שנים של אהבה שנראתה טוטאלית, מושגת, חמה ובטוחה. אהבתי את תחושת הביטחון איתה. יותר מזה, אהבתי את העובדה שהיא מרגשת אותי עדיין, אחרי שנים רבות של חיים משותפים תחת אותה קורת גג. טפחתי לי ולה על השכם נוכח הידיעה שאנחנו אוהבות בכל הערוצים שזוגיות מפעילה, גם אחרי שחיקה של זמן, של קירבה וביטחון נוח. הרגשתי ששתינו סוס מנצח של מערכות יחסים. דוגמה ומופת לאיך משאירים את הלהבה דולקת גם כשלכאורה כבר לא צריך אותה כי הגענו לשלב של נישואין והרחבת הקן המשפחתי – מקום בו כולם נופלים כך נדמה. מאוד נוח ומאוד מכבה...אצל כולם אבל לא אצלינו! הרגשתי מבורכת. יש לי את הביטחון הנכסף במערכת יחסים פלוס תשוקה מרגשת לזוגתי. לא מפעל הפיס?

ביטחון בתחת שלי. הנה זה נגמר. בהינף יד. אגודלו של הקיסר הסתובבה באחת כלפי מטה וגזרה עלינו את גוב האריות של הפרידה. דקה וחצי ו"אנחנו" בזמן עבר. פשוט כך. כל מה שנותר הם הפלאשים.

אז בכיתי פתאום ואני דומעת עכשיו. כי אני מתגעגעת לתחושה הנעימה והחמימה של אז וגם כי נפל האסימון שבצלצולו בישר שאין ביטחון באהבה זוגית. לא היה אף פעם. חיינו יחד בתחושה שיש ונתנו לאשליה הזו להיות המזרן של נפשותינו.  

אותה אישה אחרת נכנסה לחיי כהוריקן. כמו יתוש שנמשך לאור, אני מוצאת את עצמי כמהה לאבסולוטי איתה. זו כמיהה בבטן, בגנים שלי. למרות שהשכל יודע כבר מניסיונו דלעיל, שהאבסולוטי אינו סופי ואולי כמיהה זו עקרה מיסודה...

זו לא אישה שמציגה תעודות אחריות מרגיעות נוסח הזוגיות שהיתה לי. אף לי אין תעודות כאלו להציג לה. אני לא מרשה לעצמי לפנטז על להקים איתה בית בישראל, לא רק, אבל גם בגלל שכבר יש לה. אין בי לא אשליה ולא ודאות. זו אישה שחייה את האש שלה: מורכבת כמדורה, עצמאית בתנועתה וחופשייה בכיוונה. זו אישה שבוחרת כל יום מחדש... והיא ריגוש מחייה עבורי, שאליו אני מתמסרת במנות קצובות יותר ויותר. היא מעוררת בי אזורים ששקעו בתרדמת ואני נותנת לה. אני מפוחדת מהטלטלות אבל לא מוותרת לי. מאותגרת. ביני לביני, אין נינוחות. איתה, יש לי רק עכשיו.

כנראה שהפער בין הריגוש החריף עכשיו לנינוחות הבטוחה של עד לפני חודשיים מיצר קושי. היתה לי זכיה במפעל פיס ועכשיו יש לי כרטיס כלשהו. אפילו לא ביררתי מהו הפרס.  

אם אין ביטחון ויש רק כמיהה אליו, הריגוש החריף, המטלטל, המרים והמפיל - נשמר. כשמגיעים להבנה שלעולם אין ביטחון, גם כשממש נדמה שיש, אז ורק אז אפשר לדעת באמת את הריגוש המתמשך, זה שמתקיים לצד ביטחון בערבון מוגבל. המרחק בסקאלה שבין ביטחון לריגוש מצטמצם. הוא כבר לא מאניה דיפרסיה. אפשר לנוע על הסקאלה בלי דרמות של דיכוטומיה. גם וגם.כשהצורך בבטחון חזק מהכל ובעיקר מהצורך בריגוש, זו נורת אזהרה. שריקות של מרגמות באוזן. אזעקה עולה ויורדת בדציבלים גבוהים. אם הצורך הזה בביטחון ממערכת יחסים מקבל להחזיק את ההגה בכל קשר, שווה ללכת לכיוון השני. לפחות פעם אחת, כדי ללמוד משהו על עצמינו. וגם כשהצורך הפוך..

אולי זה הפרס מהכרטיס שבידי כרגע... ימים יגידו.