עד הפרת האחרון
פוסטים אחרונים
- אלו הם חייך 18/9/12
- ממה אנחנו מתפעלים? 12/7/12
- האיש שמכר את העולם 26/1/12
- לתפוס אותה כשהיא טועה 9/9/11
- ביקורת מופע: אביב גפן - 20 שנה לאור הירח 5/9/11
- יש רוקנרול בעברית - חלק 2 29/8/11
ארכיון
אלימות מציאותית (או מציאות אלימה)
לאחרונה נחשפתי לאתר אינטרנט מסוים מחו"ל, שבוא נאמר - אני מצטער על הרגע שהפכתי מודע לקיומו. ניתן למצוא שם, תחת הכותרת shocking video מאות קטעי וידאו קשים ולא מצונזרים - כאלה שגם עורך המהדורה צמא הדם הגדול ביותר לא ישבץ בשום טלוויזיה. כך ניתן לצפות למשל איך מחבל-מתאבד נראה אחרי הפיצוץ, או איך מוציאים להורג ברחוב בעיראק לעיני קהל צופים. כל ילד יכול להיכנס ולראות. כשאני חוזר לאתרי החדשות המקומיים, אני לפעמים כבר לא חש בהבדל. כולם רוצים להראות ולראות אלימות כמה שיותר. כמה אנחנו נהנים לראות אדם סובל באמת. זה מסקרן אותנו בטירוף. אני משער שיש לכך סיבות פסיכולוגיות. פעם היה "פיספוסים". היום זה כבר נראה נאיבי ומגוחך. הכל הוקצן. אני לא יודע אם זה מעודד או מרתיע. אני לא יודע עד כמה הקו בין המציאות השגרתית לאלימות שאנחנו רואים בתקשורת, שהופכת מציאותית יותר ויותר - ברור מספיק. או שאולי בעצם אין קו? הכל מתטשטש? אני פשוט מרגיש עם זה רע. רע מאד. מה שברור זה שזה הולך ומחריף. זה מגיע מהאינטרנט, אבל דולף לטלוויזיה והופך לנחלת הכלל. פעם היינו קוראים בעיתונים ידיעות מזעזעות - ומזדעזעים. היום יש לנו הכל ברשת ובטלוויזיה, מרחק זיפזופ והקלקה. איך זה קרה? האחת, מצלמות האבטחה הממוקמות היום כמעט בכל מקום אפשרי (חשבתם פעם איך ענף מצלמות האבטחה משגשג?), אך יותר מזה - מצלמות הסלולר האישיות המצויות בכל טלפון נייד, שהופכות כל ילד למתעד ריאלטי לכל דבר (חשבתם פעם כמה המשטרה מודה כל יום לחברות הסלולר?). למעשה, יש היום עיניים בכל מקום, המאפשרות לנו, בין השאר, הצצה להמון רגעי אלימות מזעזעים שבעבר היה אפשר רק לדמיין איך הם קרו באמת: זוג צעירים יוצאים לטיול לילי בקרבת ביתם ונתקלים בחבורת בריונים שמכה את הבחור עד עילפון; מחבל מגיע לתחנת דלק, מנסה לרצוח שני אנשים, נורה ונדרס שוב ושוב ע"י בעלה של אחת הנפגעות; אישה מנסה להתאבד על פסי רכבת; מכות ברוטאליות בין ילדים אחרי הלימודים בחצר ביה"ס; תאונות דרכים; מקרי שוד - הכל נגיש מול העיניים. |
תגובות (25)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
אוף. צודק.
ולא רק שם, האלימות - גם המוקצת היא כבר נורמה.
ביום שישי היתי בתערוכת צילומי עיתונות מהעולם
במוזיאון ארץ ישראל. נכנסתי אל תוך החלל האפל
שבו הוצגו תמונות שזכו בפרסים בקטגוריות שונות.
מימי לא ראיתי כל כך הרבה גופות וסבל בזמן קצר כ"כ.
הייתי מסוחררת - כמעט רציתי להקיא.
לידי היו אנשים שבחרו להביא ילדים לתערוכה (כנראה מבלי דעת..)
פעם תערוכה המציגה תמונות כאלה (האמת - לא רק.. אבל לא מעט מהן..)
הייתה אייטם - היום נורמה. תרבות. תרבות?
תודה בן אדםצודק, אבל התחושה היא שהגבול והאחריות של מה לשדר ומה לא הולך ונהיה פרוץ יותר ויותר, בהתאם לרייטינג/ כניסות/ טוקבקים ההולכים ועולים במקרים המדוברים. ואז - שיקולי הרייטינג עולים על שיקולי האתיות והמוסר.
אם לא היו סקרנים רבים שמבקשים לראות את הרגעים הקשים של האחרים זה לא היה משודר. וכאן נכנסת האחריות של אנשי התקשורת לא לשדר רגעים קשים פרטיים של אף אחד. כי מחר זה יכול להגיע לכל אחד מאיתנו.
יצר המציצנות נמצא בכולנו, אינני מתכחש לו. אבל יש הבדל גדול בין פאפרצי לגיטימי או סתם ריכולים, ריבים והכפשות דוגמת "האח הגדול", לבין פורנוגרפיה גרפית וחולנית שנראית באתרים הנ"ל, ולעיתים גולשת גם לטלוויזיה. עובדה שתוכנית כמו "האח הגדול" אינן מוגבלות לצפייה לשום גיל.
צודק אסף יקר...סף הרגישו כבר כבר כל כך...שבלי סרטי סנף טובים,זה כבר לא ילך...
ואתה צודק...אין אבסורד גדול יותר מלראות חלקי גופות בחדשות ואחר כתבה באותה מהדורה שמדברת על ההשפעה העולה ל אלימות בקרב הנוער ובכלל בעקבות שידורי המדיה.
כתבת יפה וחזק*
שאי אפשר להיות צבוע ולהגיד שמציצנות אחת היא בסדר והשניה לא
שמאותה סיבה שהאח הגדול גורף כל כך הרבה רייטינג,
שהצהובונים משלמים כל כך הרבה לפפרצי,
שמדורי הרכילות בעיתון כבר לא מכבדים צל צילו של פרטיות,
ככה יש את האתרים הללו
אם אתה נגד האחד אתה חייב להיות נגד השני
" והשאלה שאני מתחבט בה, היא האם התקשורת נותנת לעם את מה שהוא רוצה לראות, או שהתקשורת מחליטה לעם מה הוא צריך לראות... "
אני משערת שגם וגם
המדיה דואגת למלא להביא לנו תכנים בכל רגע נתון, ובערוצים ושנים
מה שאומר שקרוב לודואי אנחנו נשמע את אותם חדשות כמה פעמים ביום ברדיו ובטלוויזיה, ונקרא באינטרנט ובעיתונות את אותם הדברים.
כדי לשרוד בעולם של רייטינג, כל תוכנית וערוץ מאמצים את "הדבר החדש הבא"
וכך מהר מאוד אנחנו מוצאים את עצמנו רואים תכנים דומים ובטכניקות דומות שוב ושוב ושוב ושוב
ככה אנחנו:
1. מתרגלים - בפעם השניה שאשמע שיר הוא יהיה לי מוכר יותר, בפעם הרביעית כבר אשיר אותו גם
2. מקבלים - כי זה כבר מוכר וכולם עושים את זה (משתמשים באלימות כתוכן, מדברים בשפה קשה וכו) אז "זה העולם, מה תעשו"
3. משתעממים מהר ומחכים לחידוש הבא, כי כל דבר הופך להיות passe מאוד מהר
התקשורת: מחנכת אותנו לקבל ולצפות תמיד לעוד
ואנחנו? אם לא נצפה זה לא יקרה. . .
והשאלה שאני מתחבט בה, היא האם התקשורת נותנת לעם את מה שהוא רוצה לראות, או שהתקשורת מחליטה לעם מה הוא צריך לראות...
עשה כמוני
סגור את הטלויזיה !!!
אסור לנו לחפש את האשמה במצב בתקשורת.
התקשורת מציגה לנו בסה"כ את מה שאנחנו רוצים לראות.
ואנחנו הרי רוצים להציץ , רוצים דרמות , רוצים דם אז התקשורת מספקת.
ואחת הדוגמאות הטובות ביותר לטימטום ולשטחיות שלנו הינה "האח הגדול".
תוכנית שאין בה כלום מעבר לסיפוק יצר המציצנות.
ואף אחד לא מכריח אותנו לצפות בתוכניות מהסוג הזה , הכל מתוך בחירה !!!
אנחנו מטומטמים אז מטמטמים אותנו, פשוט, לא ?
לאחרונה (כחודשיים) הפסקתי לקרוא חדשות, להאזין לחדשות, ולצפות בחדשות. לחלוטין. וזה רק טוב לי. לא מפסיד כלום.
ממליץ בחום.
:)
לא יודע, לא מסוגל לראות יצור חי סובל.
לכן אולי טוב שיש את ההתרעות האלה, "הישארו עמנו: אחרי הפרסומות - גסיסה בשידור חי!"
ככה אני יודע להימלט בזמן.
"וכל האסונות בסוף הולכים למעדן חלב", כמו שמאיר אריאל היטיב להתבטא.
תודה
יצר מזוכיסטי.
לא עניין של צבוע. הרי לא היינו מגיעים לדברים האלה, אם הם לא היו כה נגישים לנו. הקלות שבחשיפה לחומרים שבעבר היו מצונזרים ואסורים - היא התופעה עליה אני מדבר, וצימאון הדם הזה שזה יוצר אצלנו.
חצי שעה? וואו. אפשר להספיק המון בחצי שעה...אני בשלבי גמילה...
מציפים אותנו באלימות וירטואלית כדי להשריש בנו חרדה מתמדת.
רק כשיש חרדה יש אח גדול
מחד גיסא אתה צודק כמובן. אלימות זה רע, ולהנות מצפיה באלימות זה רע מאוד.
מאידך גיסא: בעצם ההזדעזעות המלווה בתיאורים מפורטים של אותם אירועים ממש שלגרסתך אנשים כל כך נהנים לצפות בהם, ועוד במסגרת פוסט שזכה ממש מסיבה זו לחשיפה בדף הראשי של "הארץ" יש משהו, נו, קצת לא הכי בלתי-צבוע (:
אתה צודק. בכל המובנים והניואנסים.
גם אני עברתי את התהליך הזה של גילוי אתרים ושוקינג וכו'
והתקהות.
והחלטתי לפני כמה שנים (לא רבות) שאני פשוט מפסיק להקליק שם.