לאחרונה נחשפתי לאתר אינטרנט מסוים מחו"ל, שבוא נאמר - אני מצטער על הרגע שהפכתי מודע לקיומו. ניתן למצוא שם, תחת הכותרת shocking video מאות קטעי וידאו קשים ולא מצונזרים - כאלה שגם עורך המהדורה צמא הדם הגדול ביותר לא ישבץ בשום טלוויזיה. כך ניתן לצפות למשל איך מחבל-מתאבד נראה אחרי הפיצוץ, או איך מוציאים להורג ברחוב בעיראק לעיני קהל צופים. כל ילד יכול להיכנס ולראות. כשאני חוזר לאתרי החדשות המקומיים, אני לפעמים כבר לא חש בהבדל. כולם רוצים להראות ולראות אלימות כמה שיותר. כמה אנחנו נהנים לראות אדם סובל באמת. זה מסקרן אותנו בטירוף. אני משער שיש לכך סיבות פסיכולוגיות. פעם היה "פיספוסים". היום זה כבר נראה נאיבי ומגוחך. הכל הוקצן. אני לא יודע אם זה מעודד או מרתיע. אני לא יודע עד כמה הקו בין המציאות השגרתית לאלימות שאנחנו רואים בתקשורת, שהופכת מציאותית יותר ויותר - ברור מספיק. או שאולי בעצם אין קו? הכל מתטשטש? אני פשוט מרגיש עם זה רע. רע מאד.

מה שברור זה שזה הולך ומחריף. זה מגיע מהאינטרנט, אבל דולף לטלוויזיה והופך לנחלת הכלל. פעם היינו קוראים בעיתונים ידיעות מזעזעות - ומזדעזעים. היום יש לנו הכל ברשת ובטלוויזיה, מרחק זיפזופ והקלקה. איך זה קרה?
שתי סיבות מרכזיות:

האחת, מצלמות האבטחה הממוקמות היום כמעט בכל מקום אפשרי (חשבתם פעם איך ענף מצלמות האבטחה משגשג?), אך יותר מזה - מצלמות הסלולר האישיות המצויות בכל טלפון נייד, שהופכות כל ילד למתעד ריאלטי לכל דבר (חשבתם פעם  כמה המשטרה מודה כל יום לחברות הסלולר?). למעשה, יש היום עיניים בכל מקום, המאפשרות לנו, בין השאר, הצצה להמון רגעי אלימות מזעזעים שבעבר היה אפשר רק לדמיין איך הם קרו באמת: זוג צעירים יוצאים לטיול לילי בקרבת ביתם ונתקלים בחבורת בריונים שמכה את הבחור עד עילפון; מחבל מגיע לתחנת דלק, מנסה לרצוח שני אנשים, נורה ונדרס שוב ושוב ע"י בעלה של אחת הנפגעות; אישה מנסה להתאבד על פסי רכבת; מכות ברוטאליות בין ילדים אחרי הלימודים בחצר ביה"ס; תאונות דרכים; מקרי שוד - הכל נגיש מול העיניים.
הצילומים החובבניים הללו, המעורפלים, התזזיתיים, המרוחקים, הפכו למצרך לוהט אצל עורכי מהדורות החדשות, שלעיתים אף פותחים את המהדורה במכוון עם צילומים "קשים לצפייה". וכמו שקורה תמיד, מה שעורך המהדורה או העיתון יחשוב שחשוב ומעניין, הופך גם אצל הציבור חשוב ומעניין, שמתחיל לחפש יותר ויותר דווקא את הידיעות המזעזעות ביותר + התיעוד בוידאו כמובן. הרייטינג עולה. כל ידיעה אחרת הופכת לפתע לתפלה וחיוורת. אך למה זה הופך אותנו בדרך? צרכני אלימות קהיי חושים שכמונו.
אבל מה שציער יותר מכל, ולא יוצא לי מהזיכרון, זו דווקא כתבה שלא היה בה שום דם או אלימות. לפני כמה שבועות נתקלתי בכותרת באחד מאתרי האינטרנט: "צפו בעימות: האתיופית מול אחיו של הרוצח". מדובר במקרה רצח שאירע בקריית עקרון, בו צעיר רצח בדקירות סכין בחור אתיופי, שישב עם חבריו על הברזלים. בבית המשפט, בו התקיים דיון בהארכת המעצר של החשוד ברצח, התראיין אחיו של הרוצח, ופלט בחוצפתו כמה מילים על העדה האתיופית. במקרה עברה לידו אחותו של הנרצח, שהחלה לצעוק בבכי קורע לב: "איך אתה מעיז לדבר על אתיופים??? הוא לא עשה לכם כלום...". צוות הצילום היה במקום ותיעד הכל. הבחורה נשברה, השתטחה על הרצפה, כשחבריה מנסים להקים אותה. היה זה רגע פרטי איום של הבחורה, שמיוסרת בכאב עצום על מות אחיה ונאלצת להתמודד שוב עם פגיעה בה ובעדתה, ועוד מאחיו של רוצח אחיה. אבל מאיתנו מבקשים: "צפו בעימות!". הנה משהו מעניין לפתוח בו את היום. שבו במשרדכם המחומם, ליגמו מהאספרסו, הקליקו על העכבר וצפו בשברון הלב האמיתי לגמרי של האתיופית המסכנה. אח, איזה בוקר!