ג’יין אהובתי,

אני כותבת לך ממקום של חולשה, אובדן וצער עמוק על בחירות מוטעות. אני מלקה את עצמי בכל דקה שעוברת מאז ראיתי אותך בפעם האחרונה. אתמול, כשהגעת אלי הביתה, שמעתי אותך מבקשת לראות אותי, ואימא שלי אמרה לך שאני לא נמצאת. היא שיקרה. הייתי, אך לא יכולתי לראות אותך. לא רציתי לראות אותך כי ידעתי שאשבר לרסיסים. הטלפונים שלך, ההודעות שהשארת לי – זה לא עוזר. אני בחרתי לברוח. בחרתי לוותר – לא על האהבה שלנו, אלא על עצמי.
אני מצטערת, אהובתי. אני כואבת. אני מתה.
אתמול, כשעמדת מתחת לביתי בפעם האחרונה, נדם לבי.
אנא ממך, אל תשנאי אותי.
המחשבה שלא ידעת וכל-כך האמנת בי, הורסת אותי.
ואת בטח שואלת – איך אחרי כל מה שעברנו יכולתי לקום וללכת?
איך, אחרי כל המילים, ההבטחות, האהבה? ואולי כל זה היה שקר אחד גדול?
ואני עונה: כי ידעתי שאם אשאר רגע אחד אחרֵי, לעולם לא אוכל לעזוב.
סלחי לי, אהובתי, על בחירות מוטעות. סלחי לי, אהובתי, על החולשות שלי, על הבגידה. סלחי לי אהובתי, כי אני לעצמי לעולם לא אסלח.
אני יודעת שאטמתי את לבי אלייך ביום שהלכתי. אבל, אנא ממך, אל תפקפקי באהבה שלי.
אני יודעת שאהבה אמיתית מגיעה רק פעם בחיים, וביום שוויתרתי עלייך – עלינו – הבנתי שלא אדע עוד אהבה.
שלך תמיד.
חתום בנשיקה,
קריקט