הבוקר פירסם גדעון לוי כתבה חשובה מעין כמוה, שכותרתה:

"שנת החרפה"

לכל מי שאכפת לו, אנא, קרא חלקים מהכתבה הזו.

היום צום עשרה בטבת ויום השנה הראשון ל"עופרת יצוקה", אך מעטים הישראלים החושבים על עזה, הנתונה במצור ישראלי כפליים מהזמן שבו הייתה ירושלים נצורה.

הישראלים לוקים באדישות ועיוורון לנוכח מה שקרה בעזה.

דיקונה של ישראל בעיני העולם, לא בפני אזרחיה, מכוער היום הרבה יותר מאשר לפני שנה.

העולם, בניגוד לישראלים, ראה את המראות - את אלפי המתים והפצועים המובהלים בתאי מטען של מכוניות אל ספק מרפאות ספק בתי חולים פרימיטיוויים בחבל ארץ כלוא ונחשל, שבו לחסרי הישע לא היה לאן לברוח מפני ארסנל הנשק הישראלי.

העולם ראה בתי ספר, בתי חולים, מפעלים שהופצצו והופגזו ללא רחם, הוא ראה את ענני הזרחן הלבן מיתמרים מעל ריכוזי אוכלוסייה והוא ראה את הילדים השרופים.

העולם לא הסכים להאמין שפטריות הזרחן נועדו להגנה עצמית, שהרג עשרות שוטרים במסדר הוא לגיטימי, ושההודעות בטלפון לתושבים - מנקות את ישראל מאחריותה הנפשעת להפצצת בתים.

העולם ראה את גולית הישראלי מכה בלא רחם בדוד הפלס'.

ראה את מאזן ההרוגים, הרוג ישראלי מול מאה הרוגים פלס'.

העולם גם ראה את ישראל מתעטפת באדישותה החולנית לנוכח המתרחש, ראה את כיכרות העיר הריקות כמעט ממחאה, בזמן שכל זה קרה.

אח"כ הוא גם ראה ישראל לא מוכנה אפילו לחקור את מה שעוללה, ותחת זאת היא תוקפת בפראות את כל מבקריה.

אבל עזה לא שוכחת את פצעיה, את 325 אלף התושבים שבתיהם נפגעו, 1,300 משפחות השכול ואלפי הפצועים והנכים, נפגעי החרדה והאימה.

ביום השנה הראשון, ישראל עסוקה בעתידו הפוליטי של אלי אפללו מאשר בעתידה המדיני והמוסרי.

מילים כדרבנות, גדעון לוי - שיא יקר שאכפת לו.