תחילתה של ההצפה במאגר זרמים תת-קרקעי מהביל. מלוח. ובאקורדים חרישיים של גיטרה פורטוגזית וזמרת צרודה לוחשת. ובתחילה אי אפשר להרגיש בהצפה, מפני שהאוויר שנוגע בקרום העור החיצוני נשאר צלול וחופשי. ואלה רק הרגבים הפעוטים ביותר שמתלחלחים בסתר, וצבעם מעמיק והופך כהה ואפל. אבל כעבור ימים אחדים כבר אפשר לגלות שלולית פעוטה שנקוותה בצד חומת האבנים, ושעות אחדות אחר-כך מופיעה לידה עוד שלולית, ואחריה עוד אחת. והן פיצפונוֹת, השלוליות, והן מנקדות בביישנות את הדרך בין גושי האדמה. והן נבוכות, השלוליות, טיפה פה טיפה שם. וזמן קצר אחר כך כבר נראים אדים מהבילים מעליהן והם שמסגירים כי המבוע החם הוא-הוא שגורם להצפה התת-קרקעית. ואצבע זהירה שנוגעת בהיסוס בפני שלולית אחת טועמת טעם מלוח. ממעמקים ממשיך ועולה הבעבוע, מגיר עוד ועוד טיפות כבדות, ואלה מציפות את הקרקע שהייתה עד כה יציבה, והופכות את העפר הפריך לשכבה ספוגית רוויה וכבדה. וכבר מתחוללת תזוזה בשכבות הפנימיות, ויסודות חומת האבנים מתערערים, ובעוד רגע קט הם מתמוססים, ומתפוררים, והחומה קורסת. וכל שנותר בינות לשלוליות המלוחות, המהבילות, המציפות, הם שברי אבנים, שרידים מותשים, ומובסים. ועייפים כל כך. אלא ששום דבר אינו פשוט כל כך. ונזעקת במהירות למלאכת טוויית רשת קוריה הצפופה. אחת לאחת היא מחלצת את רגליה הדקיקות מתוך קופסת הגפרורים הישנה. זו שהסתרתי במחבוא סודי מתחת ליסודות החומה. והנה השתחררה ויצאה לחופשי, והיא עומדת ומחלצת איבריה ומתמתחת בהנאה, העכבישה השחורה המורעבת שלי. אין לטעות בה, דקיקה ככל שתיראה. רגע אחד אינה מאבדת, בסבלנות אין קץ היא מתרוצצת הלוך ושוב ומותחת את קוריה הדביקים ברשת מדויקת, צפופה, שקופה. והרשת מתהדקת ומאיימת לחנוק במהירות את חלקת האדמה המוצפת. אני מתבוננת בה, בעסקנותה התזזיתית, ומרגישה כיצד הופכת הנשימה כבדה יותר ויותר. חיוך לא מוסבר, שמבלבל גם אותה. "אני לא מבינה פורטוגזית," אני אומרת לעכבישה. ומגבירה מעט את הווליום במחשב. ואני רואה איך לאורך שמונה רגליה עוברת עווית מרוגזת שעוצרת אותה. "מה פתאום פורטוגזית, לכל הרוחות," היא מסתכלת עלי בכעס נורא. "אני אולי לא מבינה פורטוגזית," אני ממשיכה להגיד לה בשקט. "אבל תקשיבי," אני מחייכת אליה, "אפילו את לא תצליחי להמשיך לטוות את הקורים הארורים שלך כשהאקורדים המתגלגלים של הגיטרה הזאת חודרים לך מתחת לעור, והשפה המכושפת הזאת פורטת לך במרכז העצבים של החרדה, וקולה הצרוד של הזמרת שאת שמה אינני יודעת עושה לך פלונטרים בקורים המסודרים." היא לא מוותרת, העכבישה שלי. מעולם לא פספסה הזדמנות לנסות ולשתק אותי בהכשת ארס-החרדה שלה. אבל הנה שמונה רגליה נרעדות קלות, ומחליקות במקומן, ומתבלבלות לפתע. ואני רואה אותה משלבת את רגליה זו בזו. ומקשיבה.
|