לנו הבחורות, וגם לי בין השאר, יש נטייה לשים את עצמינו במצבים שמזיקים לנו. תמיד אנחנו בוכות על מר גורלנו, מאשימות את העם הגברי בפשעים נגדנו ונגד האנושות כולה, אבל לא תמיד אנחנו עוצרות ובודקות כמה לנו יש יד בדבר. ובסופו של עניין, כמה רק לנו יש יד בדבר. במשך שנים גם אני הייתי ככה. קצת קשה להגיד הייתי, אולי חלק ממני עדיין ככה. אבל לזכותי ייאמר שהשתפרתי.

ולהלן 2 דוגמאות הממחישות את השיפור הזה:

1. בהקשר ליוני השותף:

אחרי כל המאורע עם הצועקת שלו כאן בדירה, התעצבנתי עליו והייתה אווירה קצת לא נעימה בינינו. הוא כל הזמן התנצל, ואמר שהוא ממש ניסה להשתיק אותה, ושרואים שאני עדיין כועסת, והוא אפילו שאל אם אני מקנאה.

השאלה הזאת הדליקה אצלי נורה אדומה. אנחנו גרים ביחד חודש וכבר עולות כאלה שאלות? אנחנו בדרך לבעיה. 

אחרי השיחה הזאת הזנקתי לשיחת חירום את שכנתי שהיא גם חברה טובה מאוד. והיא אמרה לי להלן: "קראתי את הבלוג שלך (סקס עם השותף) והיה בא לי להעיף לך סטירה ולנער אותך. תפסיקי להתנהג כאילו זוהי איזה סיטואציה שנפלה עלייך מהשמיים ואת נגררת לתוכה. כי אם ככה תתנהגי, זה מה שיקרה בסופו של דבר ורק את תצאי נפגעת. קחי את העניינים בידיים, ואם את מחליטה שאת לא רוצה שיקרה ביניכם כלום, אז לא יקרה. פשוט ככה".

וכנראה, שמשהו בדבריה אכן ניער אותי. הבנתי כמה שהמצב הזה הוא בשליטתי וכמה שלי יש את הכוח למנוע אותו. מאז, תפסתי ממנו מרחק, נגמרו שיחות הסקס הפרטניות, נגמרו התיאורים, הכל נגמר. גם אם נזרקת איזה הערה לאוויר שקשורה לסקס, אני פשוט מתעלמת ממנה באלגנטיות ומחליפה נושא. אני דואגת לזה שהשיחות יהיו על הכל, חוץ מעל הסקס עצמו.

ובינתיים, זה עובד יופי. אני אפילו מרגישה בצורה מוזרה, שאני כבר לא נמשכת אליו. פשוט החלטתי.

2. ובהקשר לשחקן:

החלטתי שאני לא יוצרת איתו קשר. חזרתי הביתה ובאמת לא שלחתי לו כלום. ביום שישי ב-11 בלילה הוא שלח לי הודעה מה אני עושה ואם בא לי לקפוץ. כן, היה מפתה. וכן, אותו שחקן הוא בין הטובים שהיו לי. אבל היה לי יותר מה להפסיד מאשר להרוויח, ועצם העובדה שהוא הציע לי לבוא לא בהכרח אומרת שאני חייבת להסכים. להיפך, הסיפוק יהיה רב יותר מסירוב. אז במקום להכניס את עצמי שוב לסרט הזה איתו, ועוד פעם אחר כך לקבל ממנו ייבוש ולחכות לו חודש להודעה, ושוב להרגיש מטומטמת, פשוט סירבתי. לקחתי שליטה על המצב. אם אני ארצה את שירותיך, אני אתקשר אליך. איתי אל תשחק משחקים.

ומוסר ההשכל משני הסיפורים הללו הוא להלן- בסופו של דבר, אם נהיה מספיק חכמות וחזקות, אולי לא הכל, אבל הרוב אכן בידיים שלנו. הרבה יותר ממה שאנחנו חושבות. כל מה שצריך, זה להיות מודעות לעצמינו, לסיטואציה שבה אנחנו נמצאות ולדעת מה באמת אנחנו רוצות ומה באמת יעשה לנו טוב בסוף.

ובנימה אופטימית זו אני רק אזכיר, שהפוסט אמנם נכתב בלשון נקבה אבל יכול להתייחס גם לזכרים :)

שבוע טוב לכולם...