כותרות TheMarker >
    ';

    velvet underground - ארכיון הבלוג הישן

    זה הארכיון של הבלוג הישן

    סטודיו משלהם

    0 תגובות   יום שלישי, 26/9/06, 05:37

    לנרקיס תם
    צבי חלול
    דוד דק
    ובעיקר
    לחיים שמן
    ביראה

    אחרי העורכים (2), הכתבים, הצלמים הסמנכ"לים והיחצ"נים (2) מגיע תור הגרפיקאים.
    הפוסט לא היה נולד אלמלא הרעיון, ההשראה והדראפט הראשון של החיפושית האדומה.

    עבור גרפיקאים, גושי הטקסט הנקראים כתבות הם עניין מיותר לגמרי בעיתון, בדיוק כמו שעמודי מערכת מחמיצים את לבו של כל מוכר מודעות השש לקרב על לבו של עוד לקוח שנשבה. ה-2,000 מילה האלו עושות להם שחור בלב, מועקה כבדה ממלאת אותם בכל פעם שהקבצים המיותרים האלו מגיעים לתיקיה שלהם, וידיהם כבדות כשהם יודעים שחוץ מתמונה וכותרת צריך יהיה גם לדחוס את נחש המילים הלא נגמר שממרר את חייהם לתוך הגריד הבתולי. איך אפשר לעצב עמוד יפה עם כל המילים האינסופיות האלו? ומי בכלל קורא אותם, את העמודים האלו? היו בטוחים, לא הגרפיקאים. סוד ידוע הוא: מספר הגרפיקאים הקוראים את הטקסטים בעיצובם קטן ממספר השפים הזוללים ממרקחתם.

    עבור גרפיקאים, העבודה בעיתון, לפחות בישראל, היא תחתית החבית. הממולחים שבהם מוצאים עצמם בחברות הפקה, במשרדי פרסום ובערוצי טלוויזיה, ובמצב האופטימלי הם הופכים לבעלי סטודיו משלהם. הגרפיקאים העובדים עדיין בעיתונים עושים את זה או מאהבה מטורפת למקצוע, אפילו מתוך תחושת שליחות אם חסרים להם יותר משני ברגים באזור הרקות, מחוסר ברירה, או מאחר שהם מתוגמלים היטב באופן חריג.

    יודע כל ציץ עריכה ואחראי כ"א בנידח שבמקומונים עד כמה קשה למצוא גרפיקאי, ויעידו המודעות המתחננות שיכולות להתפרסם חודשים על חודשים מבלי שיימצא מי שיאייש משרת גרפיקאי בעיתון, ובצדק. למה שבוגר בית ספר לעיצוב ירצה לדחוס את עצמו לעולם האפור והצהוב בו אנחנו מדשדשים, למשמרות אינסופיות תמורת שני גרוש, לעולם בו מככבים עורכים מהוהי חולצה וחסרי חוש אסתטי, צלמים נטולי השראה, דד ליינים לא סבירים, מאיירים שידם רועדת וים, ים של טקסטים מטופשים וחסרי שחר? מי שיעניקו תשובות סבירות לשאלות הרטוריות האלו יקבלו מפתחות לסטודיו משלהם בשינקין פינת יהודה הנשיא. ממני כמובן.

    אבל לא יפה להכליל ככה את כל הגרפיקאים, כלומר המעצבים - אלו היוצרים את חלון הראווה ומסדרים את תכני החנות בקריצה הראויה, אלו שמפתים את הלקוחות העתידיים והקיימים, אלו שגורמים להם לרצות או לא לרצות להתקרב למילים המאיימות ולפתח חיבה בסיסית למוצר - צריך לתת בהם סימנים.

    הדינוזאורים
    גל אוחובסקי? חה, אני עוד זוכר את היום הראשון של חזי לסקלי זצ"ל. זה היה בבניין הישן, הבאתי אותו לפלאפל ממול. מה חזי לסקלי? חנה זמר ישבה אצלי על הברכיים ולמדה לכתוב. בעצם איזה חנה זמר, הייתי הראשון שעזריאל קרליבך הראה לו את הרשימות שהביא מהודו. ביחד היינו יושבים על הגג ומפטמים את המקטרת. אה, אל תשאלי מה היה בה. אורי אבנרי היה בא להתייעץ איתי על כותרות, הוא בחיים לא היה מאשר כותרת כזאת, "מוחמד ההומו", מאיפה באו אלה?

    המכסחים
    אני צריך קיצור של שלושים פסקאות לפחות. אז מה אם יש בכתבה 31 פסקאות. וגם את המשנה. לא, שלוש שורות זה לא קצר. שתיים זה פיקס, אידיאלי. וגם את הבוקסה קצרי באיזה עשר שורות. ואני צריך שלושה לידים בכל עמוד. כן, בכל עמוד, מה יש? והכפולה הראשונה, בלי טקסט בכלל. רק צילום, על כולה. והכותרת יכולה להיות רק שתי מילים. שנייה, רגע, בעצם מילה אחת. זה ממש מסתדר לי ככה. לא ראית את הניו יורקר האחרון? בטח שלא, מה אתם יודעים פה, רק להסתכל על העיתון שעושים החברים שלכם ולצעוק גנבו לי. בושה. פרימיטיבים.

    הממורמרים
    ובמילים אחרות, הביצועיסט הנצחי. יגיע בשמונה בבוקר לעבודה, ומאותו רגע יתחיל לתופף על המקלדת, לשחק על המסך קלפים באופן מופגן כדי להראות שאין לו עבודה, ולשוטט במסדרונות הריקים. כשהעורכים והכתבים יתחילו להגיע, רגליהם משתרכות בלאות, הוא יגביר את המייתו, שעד כה נשמעה רק מתחת לשפמו: מה זה צריך להיות, האנשים האלו, הולכים למסיבות עיתונאים בבוקר, מקבלים הזמנות לבכורות בערב, מתי יש להם זמן לעבוד לאלו? רק אני יושב פה שעות, שעות, ומוציא את העיניים מול המחשב. מה זה התמונה הזאת? מאיפה הבאתם אותה? תביאו לי מצלמה, בדקה אני מביא לכם פי אלף יותר טובות. ומי ישלם לי שעות נוספות, אה? רק בגללכם אני מבזבז פה ימים שלמים, עד שאתם שולחים לי משהו לעבוד עליו, ואחר כך עוד מתפלאים לאן נעלמה הפסקה האחרונה או לאן עף הכיתוב. תתביי
    (המוצא הישר את הסופשורה מתבקש להגיע לגרפיקה).

    האמנותיים
    עד היום מדברים בשנקר על פרויקט הסיום שלי. גם בבצלאל. אז מה אם לא למדתי שם. מדברים, מה יש, אסור להם? אני כבר סגורה על תערוכה, רק שאין לי זמן, כשאני חוזרת בשתיים בלילה הביתה, וצריכה להיות פה בעשר בבוקר, מתי אני כבר יכולה לצייר? האוצרת מתקשרת אלי כל שלושה ימים לשאול מה עניינים. כבר הכינו הזמנות ורוצים לדעת אם אני בפנים, ואני, מה אגיד להם, שאני סוגרת פה קבצים ב-12 בלילה ומחכה לפרופים עד שתיים?  די, נמאס לי, אני עוזבת. מוכרת ציור אחד ועפה מפה. לכו, לכו עם השער שלכם קיבינימט. עוד פעם דוגמנית, מה נראה לכם שאתם, וניטי פייר ושאנני לייבוביץ מצלמת לכם? תשכחו ממני. אתם עד המוות תישארו פה. אני הלכתי. ביי.

    החתרנים
    אותיות לבנות על רקע שחור? ברור שזה קריא. צהבהב על לבן? קלאסי. אדום על רקע כתום? מה קרא לך, מעולה, לא ראית את הכתבה ההיא ב-Wired? אני מתפלאת עליך. טקסט על צילום זה אלגנטי, מקסים, שמעי לי, נשבעת. טוב, טוב, אני אבהיר אותו טיפה. 20 אחוז, וגם עיוורים יוכלו לקרוא. לא, התמונה לא מטושטשת, זה רק נראה ככה על המסך. בהדפסה זה ייצא ממש קונטרסטי. נו, סמכי עלי, מתי טעיתי? אתמול זה לא נחשב, זה בדפוס, המפגרים שכחו פלטה אחת. שלשום? נו, הצילום לא היה בסדר, לא אשמתי. בשבוע שעבר? לא אני, הייתי חולה.

    הבלגניסטים
    לא איבדתי את הדיסק. מעולם לא קיבלתי אותו. המפיקה משקרת. וגם השליח. וגם אתה. תמונת ארכיון מלפני שבוע? פה, מתחת לסלט של ביג מאמא מאתמול. למה שתתלכלך מהרוטב? מה פתאום, השתגעת? אאוץ'. לא נורא, זה יורד במים.
    היי, שנייה, זוכר במקרה באיזה תיקיה שמנו את הפריים לשער? ואת האופציות? אה, תיקיית שער? אופס, נדמה לי שמחקתי אותה. טוב, נתקשר לצלם. אה, הוא טס היום? שיט. טוב, אז לא יהיה שער.

    הגאונים
    הגאון הוא המאסטרו, המעצב הראשי שעל פיו יישק דבר. המאסטרו לא מדבר. הוא רק מניע קלות את הגבות, ולפעמים גם את הזרת, תנועה קטנה כזו, לא מורגשת. כשהגאון עובד אסור להפריע לו, אסור לשאול שאלות ואסור להגיד שזה לא מתאים לקונספט של הכתבה, של הגיליון, או של המוסף. המאסטרו הוא מעצב העל. לו אין דד ליינים. הוא לוקח את הזמן. וכשיגמור, רק כשיגמור אפשר יהיה להתחיל להסיק בפחמים את מכונות הדפוס.
    המאסטרו נותן הוראות, מחליט על צילום השער בניגוד לדעת 500 האנשים שסביבו, ואסור לעצבן אותו שמא יעיף את הכל, יקום וילך. הגאון מקבל את מיטב המכשור והתוכנות, ומחשב שאפשר לשגר בעזרתו מעבורת חלל. גם אם יפשוט העיתון את הרגל, בשקליו האחרונים יקנו לגאון את הפונטים החדשים שהוא לא יכול בלעדיהם. הגאון משתכר גם פי שניים מהמו"ל ופי עשרה מהעורך הראשי, ואם רואים אותו מודד את המסדרונות זה לא בגלל שהוא לא עושה כלום, אלא מאחר שהוא מגאן במרץ, חושב ורוקם את תוכניותיו האמנותיות. שקקקט, להתרחק, ולא להתעצבן, הרי מה שימכור את המוצר שלכם, יעשה אותו נעים לעין, ידידותי ונגיש זה הוויז'ן שלו. ואתם, תמשיכו לקנא, לקצר לו את הטקסט בעשר פסקאות ולהתעלף מהכפולה הראשונה שבה הטקסט מונח לו, בז' מתון על ירוק זית חיווריין.

     

    ולפני פיזור, מה עם השוטף?
    לא יברח. הסגירות המוקדמות מצמצמות את הלו"ז ולא מותירות אוויר לנשימה, ובזמן שעיכלתם את ה-2.5 קילו החדשים, אני לכלכתי אצבעות. אבל תכף זה נגמר, כל החגים האלו, ממש כמו בכל שנה.

    vlvtunderground@gmail.com

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      velvet underground 2
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין