הבוקר קראתי כתבה נוגעת ללב, מאת אורלי וילנאי, הנקראת:

הגיהינום של ורדה

לפני שש שנים חרב עולמה של ורדה אלמליח. בנה יחידה, ליאור בן ה-15, התאבד.

מאז היא מתקשה להתאושש, ואל התהום הכלכלית שגררה את הבן אל מותו נוספה בדידות נוראה

היא גרה בדירה קטנה  בפתח תקוה. ספק אם השכנים שלה יודעים עם איזה חור בלב היא מסתובבת. רק מי שמסתכל לעומק העיניים שלה יכול לזהות במבט הריק שלה משהו מהגיהנום שבו היא חיה.

ורדה עברה את הנורא מכל. בנה יחידה, שהיה אור חייה, התאבד.

הוא לא יכול היה לשאת יותר את המצוקה שבה הם חיו.

זה היה לפני שש שנים. ורדה אומרת שהכאב רק גדל עם הזמן.

ליאור היה נער מוצלח. אבין עזב את הארץ סמוך ללידתו ולא שילם מזונות, ובכל זאת היא הקפידה שליאור ישמור אתו על קשר.

עבדה במשרה מלאה בשכר מינימום, וביום שישי ניקתה בתים להשלמת הכנסה.

יחד עם המזונות שהעביר הביטוח הלאומי הצליחה לממן את בתי הספר לג'ודו שליאור הקפיד לפקוד.

אלא שאז הגיע תקציב 2003.

שר האוצר דאז, נתניהו, החליט לקצץ את התמיכה באמהות החד-הוריות. המזונות מהביטוח הלאומי קוצצו באחת מ- 1600 ל-400 שקלים. שכר הדירה הרקיע שחקים בשל זינוק הדולר.

ההידרדרות היתה מהירה.

בהתחלה נותק הטלפון, אח"כ אמרו לליאור במכולת שיגיד לאמא לבוא לשלם עכשיו.

באפריל מצא ליאור על הדלת פתק מחברת החשמל שהחשמל נותק בשל חוב של 480 שקל.

כשחזרה הביתה אחרי הצהריים , ראתה את ליאור מוטל על הריצפה בכניסה לחדר, חגורת הג'ודו כרוכה סביב צווארו.

ליאור תלה את עצמו על משקוף חדרו.

כשורדה הגיעה הוא כבר היה ללא רוח חיים.

על השולחן השאיר את המכתב הזה:

 "אמא יקרה, אני מצטער אבל אני עושה לך הרבה

צרות והרבה כסף, והחלטתי שעדיף למות.

אני מצטער שגרמתי לך המון סבל ועל כל השנים שהרסתי לך.

באהבה תמיד בנך ליאור.

סליחה".

וזהו, השמים נפלו.

גם אחרי שאיבדה את כל עולמה, היא לא מצליחה לחזור למסלול כלכלי הגיוני.

היא גם בודדה מאוד, ומשוועת לחברה, רק לשבת ולדבר.