הלכנו לבקר בציפורי עירו של רבי יהודה הנשיא, אליה העביר את הסנהדרין טרם עברה לרחוץ במימי הכנרת של טבריה. אפשר לספר הרבה על רבי יהודה שנולד ביום מותו של הקירח- רבי עקיבא (שהוביל את העם למרחבים תורניים ורוחניים וכמעט לכליון פיסי מוחלט). ואולי יש בזה מן הסמליות- כי רבי יהודה דווקא היה ידידו של הקיסר הרומי והכיר בתרבותו מחד ומאידך הקים מפעל ספרותי אדיר בכל קנה מידה - עריכה וחתימת המשנה שהיתה אחד הבסיסים לתרבות התורנית מאז.

אבל אני בכלל רציתי לדבר על משהו אחר שהיה בציפורי. מה שהיה מדהים שם היו הפסיפסים. איזו עוצמה יצירתית. אני לא חושב שראיתי פסיפסים מושלמים ומושקעים כאלה בארץ.

איך זה שהסנהדרין ישבו וכתבו את התורה שבעל פה עם כל הציצים האלה מסביב? עם האלים והקנטאורים והאמזונות והמיתולוגיה היוונית כולה?

אולי בסיפור הזה (עבודה זרה) יש איזה פתרון:

שאל פרוקלוס בן פלוספוס (מאוחר יותר היו קוראים לו אולי דיאבלו בן פלסף) את רבן גמליאל (דמיינו למשל את הרב עובדיה) בעכו שהיה רוחץ במרחץ של אפרודיטי (כלומר היה שם ריהוט ואבזור בערך כמו באחוזתו של יו הפנר) אמר ליה... מפני מה אתה רוחץ במרחץ של אפרודיטי אמר לו אין משיבין במרחץ (לא אומרים דבר תורה כשנהנים...) וכשיצא אמר לו אני לא באתי בגבולה היא באה בגבולי (אני באתי לראות אותה? היא באה לראות אותי...) אין אומרים נעשה מרחץ נוי לאפרודיטי אלא אומר נעשה אפרודיטי נוי למרחץ:

ותראו מה מסופר על מותו של רבי יהודה הנשיא, בנו של רבן גמליאל-

בשעת פטירתו זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי מהעולם הזה אפילו באצבע אחת. (בקיצור פולני טוב. הכל רק לא להינות)

ואני אומר- האצבעות אחזו בתורה וטוב שכך.

אבל העיניים אולי שזפו איזו אמזונה או שתיים.