כתבה: אורנה גל
הפטיש נפל ברעש גדול. נרתעתי לאחור. אבא פסק ממלאכתו ושלח אלי את המבט המאוכזב והמודאג, המוכר לי כל כך. בשתיקה הוא עקב אחרי ידי הקטנה, שגיששה אחר הפטיש. ניסיתי להכות במסמר שוב. היד שלי רעדה והמסמר נשמט. שמטתי את כתפי. שוב לא צלחה המלאכה בידי. אבא ניגש אלי, נטל ממני את הפטיש, אחז בו בידיו הגדולות והבוטחות והורה לי להביט בו בתשומת לב. אחר כך הרים את בול העץ המהוקצע וחיבר אותו ביד אמן אל השולחן. סוף סוף עמד השולחן על רגליים יציבות והפסיק להתנודד כסירה על הים. עמדתי נכלם. אחי הגדולים, שעבדו בסמוך, שלחו זה לזה חיוכי לעג קלים. האח הקטן שוב כשל. אמנם אמא אוהבת אותו ומפנקת אותו במנות גדושות של אהבה, אבל מה ערכו של זה, אם אף פעם לא יצלח לשום עבודה? עם ידיים כמו שלו אפילו לעבוד עם הנשים על יד התנור הוא לא יצלח. אבא היסה את המבטים האלה בתנועת יד בוטחת ובאותה תנופת יד הורה לי לעזוב את סדנת העבודה. לך לשחק קצת. אמר לי. אבי הטוב. יצאתי במהירות. בחוץ עמדה קבוצת ילדים והתווכחה על תוצאות המשחק. שמשון הגדול נופף באגרופו מול פרצופם של שאר הילדים וטען, שהניצחון הוא שלו בברור. תלונת שאר הילדים עלתה השמיימה. החלטתי להמשיך הלאה. הלכתי חסר מעש פה ושם, מודד את צעדי ומקפץ מדי פעם על רגל אחת. ואז פגשתי את הנזיר. הנזיר לא היה באמת נזיר, אבל כולם קראו לו כך בכל זאת , מפני שתמיד אחז בספר קדוש בידו הימנית. הנזיר רמז בידו הפנויה וקרא לי להתקרב אליו. צעדתי לקראתו בהיסוס. הוא סימן לי לשבת על ידו. התיישבתי בשתיקה. שתקנו שנינו. אצבעותיו של הנזיר טיילו בתוך ספרו וסימנו את המסלול שבו קרא. שפתיו נעו ללא קול. אני התבוננתי בו בפליאה וטמנתי את ידי זו בזו. האם גם אני אלמד לקרא ביום מן הימים? לאחר זמן, שהיה כמו נצח, שמענו פעייה קטנה. קפצתי ממקומי שמח. הנה התמזל מזלי ואבדה טליה. אמצא אותה ואביאה אל הרועה. אולי אצלח למשהו היום בכל זאת. חיפשתיה, אך לא מצאתיה. הנזיר קם בשתיקה וסימן לי לבוא איתו. הלכנו כברת דרך קטנה. מאחורי שיח בתחתית הוואדי מצאנו את הטליה. היא דידתה על רגליה. דם ניגר מאחת מהן. נחרדתי. הבטתי בנזיר. הוא הנהן בראשו לאישור ואני רצתי אל הטליה. ישבתי על האדמה וליטפתי אותה. הדם לא פסק מלזרום. הטליה נחלשה ונשכבה אל הארץ. הרגשתי חום בידי ועיקצוצים שלא הייתי רגיל בהם. ידי ניגשו אל הפצע כאילו מעצמן ונעצרו מעט מעליו. לא נגעתי בפצע. החום בידי גבר והרגשתי זרם של אור, שיוצא מהן ועוטף את הטליה. עפעפי רטטו. לרגע הייתי במקום אחר. אינני יודע היכן. אור נגוהות סביב סביב. ידי מעל הטליה ונשמתי מרחפת. נשמתי מרחפת ואני מרגיש שמעולם לא הייתי כה בטוח ומעוגן במציאות. כשהתעוררתי ראיתי את הטליה עומדת על רגליה ואת הנזיר מחייך. אחזתי את הטליה בזרועותיי והבאתיה אל הרועה. הנזיר, שליווה אותי כל הדרך, הניח את אצבעו על שפתיו וסימן לי: הס. הרועה הודה לי וכיבד אותי במעט גבינה. רצתי הביתה שמח ונתתי את הגבינה לאמא. סיפרתי לאמא על הטליה ועל הרועה, אבל זכרתי את הסימן, שהחווה הנזיר, ולא סיפרתי דבר על נס הריפוי ועל ידי האור שלי. למחרת בבוקר ניסיתי שוב לעבוד עם אבא בסדנא....אחה"צ הלכתי לחפש את הנזיר.
כל הזכויות שמורות לאורנה גל (c) |