ב"ה
אחד מחברי כאן ב"קפה" כתב לי שהוא: "די מאוכזב מעצמו". בהמשך בא תיאור של מאמצים כבירים, כנים ואמיתיים, שחברי עשה ועושה כדי להתקרב ליהדות, וכבר כמה פעמים קרה שכשהגיע לשיא רוחני – באה נפילה כואבת. ובמר נפשו הוא שואל אותי: "מה יש בי שלא נותן לי "?
היות והשאלה חוזרת מדי פעם בפעם, בצורה זו או אחרת, ראיתי לנכון להעלות את התשובה כפוסט.
מי אני ומה אני קטונתי מלענות על שאלות העומדות ברומו של עולם, אמנם אני נתלה ביתד נאמן הלוא הוא הרב הקדוש מצאנז – נתניה זצוק"ל זי"ע שכתב בספרו: "שפע חיים", דרשות חומש-רש"י (תשמ"ב, עמוד קי):
מעשה היה אצל הרב הקדוש [רבי חיים] מצאנז זי"ע [נפטר תרל"ו – 1876], שנכנס אליו יהודי מגרמניה, שכמעט לא ראו עליו את יהדותו בהיותו לבוש במלבושי גויים וענוד שעון זהב [דבר שהיה נדיר מאוד בתקופה ההיא]. כשנכנס לקודש פנימה [לחדר האדמו"ר], קם זקיני הקדוש לקראתו וקיבלו בכבוד גדול, הביא לו כסא, הושיבו בסמיכות אליו והתחיל לשוחח עמו בשפתו על מעשיו ועל מסחרו [אותו יהודי לא ידע לדבר אידיש ואילו זקיני הקדוש ידע לדבר 'דייטש' [גרמנית], כי כשהיה סמוך על שולחן חותנו ה"ברוך טעם" מלייפניק, חוץ מלימודו אצלו ש"ס [שישה סדרים, כינוי לתלמוד] ותוספות, למד גם את שפת המקום]. הוא סיפר שיש לו בית חרושת, וזקיני הקדוש שאל אותו מה עם שמירת שבת. ענה היהודי, שעיקר המסחר והעסקאות הגדולות עושה בשבת, רחמנא ליצלן, ואינו יכול לוותר עליהם. ביקש ממנו זקיני הקדוש, שייקח פועלים נכריים בשבת, כדי לא להכשיל יהודים בחילול שבת, והוא הסכים לדבר.
בסיום שיחתם, קם זקיני הקדוש וליוה את הדייטש [היהודי מגרמניה] החוצה עד הרחוב, ברוב כבוד והידור. מובן שכל בני הבית, ובתוכם כבוד-קדושת אדוני-אבי-[של הרב המספר, שהיה בן בנו של הרב הקדוש רבי חיים מצאנז זי"ע] מורי-ורבי זי"ע ששהה שם, נרעשו לגמרי ולא הבינו את שעיניהם רואות, שזקיני הקדוש לא מצא עם מי לשוחח ואת מי לכבד, רק רשע שמחלל שבת בפרהסיא.
כשנכנס זקיני הקדוש לביתו, אחרי שליווה החוצה את אורחו, וראה את כל ההמולה שנוצרה, הסביר למקורביו פשר דבר, ואמר: מובא במדרש (תנחומא, פרשת צו אות יג): "למה [בפסוק: וּמַדּוּעַ] לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמשֶׁה (במדבר יב, ח). אינו אומר "בעבדי משה", אלא "בעבדי במשה". כלומר, בְּעַבְדִּי אף על פי שאינו משה, וכן בְמשֶׁה אף על פי שאינו עבדי". צריך להבין, כי עַבְדִּי אע"פ שאינו משֶׁה [כלומר צדיק], מובן שאסור לדבר עליו כי הוא מעבדי ה', אבל למה צריך לכבד את משֶׁה [איש יהודי] אע"פ שאינו עַבְדִּי [עבד ה' – שומר תורה ומצוות].
העניין הוא כי בשמים ממעל ישנן נשמות גבוהות מאד מעולם האצילות [יש ארבעה עולמות לפי הסדר מלמטה למעלה: עשייה, יצירה, בריאה ואצילות. כלומר עולם האצילות הוא העולם הגבוה ביותר], ומפאת קדושתן ממעטים לשלוח אותן לעולם הזה, כדי שלא יתקלקלו. כשהן כן יורדות לעולם, הן זוכות לשמירה דלעילא [עליונה] ולעזר מקודש, יש להן סייעתא דשמיא [סיוע מהשמיים] שלא יבואו לידי פגם ח"ו ושתהיה להם משיכה ותשוקה רק לדברים שבקדושה. אולם היות שמוכרח להיות לכל אדם כוח הבחירה לטוב ולרע, כי זה מעלתו ויתרונו על פני המלאכים, עושים היצר הרע וכל הטומאה והסטרא-אחרא [הצד האחר] פעולות גדולות ועצומות, בכל כוחם ובכל תוקף גבורתם, ללכוד נשמות קדושות אלו ברשתם. בעוד שעל נשמות פשוטות הם לא נלחמים כל כך, כי הם אינם נחשבים לנכס גדול עבורם, הרי שבנוגע לנשמות גבוהות אלו, ששקולים כנגד אלפי נשמות של אנשים פשוטים, הם נלחמים בכל כוחם שיעלה בידם ללכוד לרשותם.
באופן נדיר ביותר קורה שנשמות גבוהות הללו נופלות רחמנא ליצלן [ה' הרחמן ישמרנו] לצד הטומאה, ואז מוכרח צד הקדושה לעשות פעולות עצומות להצילן מבאר שחת. לדוגמא בעלמא, כשמרגלית שאינה שווה סכום גדול, נופלת לתוך מקום זוהמא ורפש, לא ילך האדם לברור ולחפש את המרגלית בתוך הרפש, אבל כשמדובר באבן יקרה בשווי עצום ורב, לא יהסס מלנבור בתוך הצואה ובתוך הזוהמה וינפה את כל הלכלוך עד שימצא את האבן היקרה.
כן הדברים אמורים בנשמות בני אדם, שלא מניחים לנשמה קדושה וגבוהה שנפלה לצד הטומאה וכולה מטונפת בעוונות חמורים, אף אם נפלה לנ' שער טומאה [שער החמישים שהוא השער האחרון שאחריו אין עוד], ואחר מירוקים וצירופים תחזור ותשוב למקור שורש עליון. השם-יתברך המסבב כל הסיבות חשב מחשבות לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח (שמואל ב. יד, יד), הכוונה על הנשמות הגבוהות שהם חלק אלקי ממעל, שבשום אופן אי אפשר להניח להן להישאר ברשות הטומאה. לכן כשאדם זוכה לנשמה גבוהה מאוצר הנשמות האלו, צריכים לנהוג בו כבוד, גם אם טינפה ולכלכה בזוהמת החטא, כי הנשמה תשוב בסופו של דבר למקור שרשה ולמעמדה הקודם. משה רבינו היה מאלו שזכו לאחת מאותן נשמות גבוהות ונעלות, ולכן עומד המדרש ומזהיר, שגם בזמן שיהיה משֶׁה אע"פ שאינו עבְדִּי, שתהיה לו נשמה גבוהה כנשמת משה רבינו, אבל לא יהיה עבד ה', כי מחמת ההתגברות העצומה של היצר הרע עליו למעלה מדרך הטבע מעד ונפל לרשותם, אל ידברו ויזלזלו בו, כי בסופו של דבר יהיה מוכרח לשוב למקורו העליון, והשם-יתברך לא יניח לנשמה קדושה כזו להישאר בשאול תחתית ובנוקבא דתהומא רבה [ובנקב של התהום הגדול]. סיים זקיני הקדוש מצאנז זי"ע את דבריו באמרו, שגם אותו דייטש שביקר אצלו זכה לאחת מהנשמות הללו, אלא שהטומאה התגברה עליו בכל תוקף, ולכן נהג בו כבוד, כי לבסוף ישוב למעלתו ולמדרגתו הנשגבה.
דברים נשגבים אלו שמע כבוד-קדושת אדוני-אבי-מורי-ורבי זי"ע מפיו הקדוש של זקיני הקדוש מצאנז זי"ע, ודווקא משום שאני לא במדרגתו של זקני הקדוש מצאנז ואיננו מבינים על נשמות בני אדם, אם הם מהמעולים או מהפחותים, צריכים אנו לנהוג כבוד בכל איש יהודי, גם אם נראה שסר מן הדרך".
עד כאן דבריו הקדושים של האדמו"ר הקדוש זי"ע.
וחושבני שכמו שאנו נדרשים לכבד כול איש יהודי בשל נשמתו הגבוהה, אנו נדרשים גם לכבד את נשמתנו שלנו עצמנו, שגם היא יתכן ומקורה ממקום גבוה מאוד – עולם האצילות. ובמיוחד אמורים הדברים לחברי היקר: הקשיים שלך נובעים מכך שכנראה יש לך נשמה גבוהה-גבוהה ממקור גבוה מאוד, ולכן מנסה הצד האחר להפיל אותך דווקא כשאתה בשיא. אני תקווה שחברי היקר, וכל שאר הפונים, וכן קוראי הנאמנים שיחיו, ימצאו מזור לנפשם בדברים קדושים אלו. |