כותרות TheMarker >
    ';

    velvet underground - ארכיון הבלוג הישן

    זה הארכיון של הבלוג הישן

    טוחנת הגרפיקאים (פוסט אורח)

    0 תגובות   יום חמישי, 22/3/07, 06:01

     

    וזה הפוסט הכמעט אחרון במשכן, אותו כתבה בת הטוחן. ללא ספק אחד הפוסטים היפים, המדויקים והמרגשים שהופיעו פה. קראתי אותו כבר עשר פעמים ובכל פעם הוא חבט בי מחדש. אני מקווה שזה יקרה גם לכם.

    אז איפה הגרפיקאים, תהתה ולווט והמעצבים נעצבו אל לבם. שהרי – אנחנו כבר מזמן לא מכנים עצמנו "גרפיקאים" בפרהסיה, לפחות מאז שמעצבי השיער לא היו עוד ספרים, ועוד הרבה לפני שמזכירות המערכת נהיו למפיקות, ובצדק.
    (האם ידעתם, למשל, שהמחלקה לעיצוב גרפי בבצלאל שבה למדתי לפני יותר מ-20 שנה, נקראה בעבר הרחוק "המחלקה לגרפיקה" ואילו כיום היא "המחלקה לתקשורת חזותית"?).

    ולא שאין יותר "גרפיקאים" היום, או מה שהיו קרוי בעבר "ביצועיסטים" - בעידן שלפני המחשב, שבו היה לנו צורך תמידי במישהו שיודע לשרטט קו מושלם ברפידוגרף, לבתר ברומיידים באבחת סכין מזהירה ולהדביקם בזווית ישרה על הגריד. הביצועיסטים של אז הם הגרפיקאים של היום, ואת הסכין והשעווה החליפו העכבר והמקלדת (תודה, אלואים, תודה). הם ממלאים את דסקי החדשות, הספורט והכלכלה – ללא אפשרות אמיתית לעצב. שלוחי דמיונם המרוסן ודעתם הנחרצת של העורכים – הגרפיקאים הם רק חוד החנית שעל הקווארק, סיירת האינ-דיזיין. 

    אבל באיפה הגרפיקאים חיפשה ולווט למעשה מעצבות של ממש, לא רק "ביצועיסטיות" (תרשו לי לכתוב במרב-מיכאלית לכמה דקות, ולעבור בלעדית ללשון נקבה). מעצבת אחת למוסף עדכני ושולטטטט שהחליט משום מה שכולם מנסים לחקותו. השנייה - למגזין תוסססס וצעיר, והשלישית למיזם אינטרנט פורץ גבולות או משהו כזה. להפתעתה של ולווט, לא נחתו כמעט קורות חיים של מעצבות על שולחנה.

    היעדר ההתנפלות על שלוש ההצעות לא מעיד בהכרח על חוסר עניין. קל יותר להסיק מניסיון זה על רמת החשיפה של הבלוג בקרב מעצבות. בנוסף, לו היו מבקשים ממני, גם אחרי קרוב ל-20 שנה במקצוע לשלוח קורות חיים להצעה מפתה כזו או אחרת, סביר להניח שהייתי מתקשה בכך מהסיבה הפשוטה שאין לי קורות חיים ושמעולם לא השתמשתי בכאלה או בתואר שקיבלתי באקדמיה הירושלמית. אני הייתי פשוט מרימה טלפון ומנסה לארגן בזריזות תיק עבודות ורשימת ממליצים.

    כי ככה זה עם מעצבות: שומעים עליהן מפה לאוזן. מכירים מישהי שמכירה מישהי שמכירה מישהי שעבדה עם מישהי ושאומרת שהיא אחלה, ומזמינים אותה לראיון. קורות חיים? קורות חייה של המעצבת לא יאמרו דבר וחצי דבר על התאמתה לעבודה בעיתון: האם, מעבר להיותה מוכשרת היא סבלנית? קרת רוח? עצבנית? עובדת לאט או מהר? מסוגלת לשתף פעולה עם העורכים? האם היא מסוגלת להתייחס לטקסט בכבוד? לקרוא את המשנה לפחות? להבין שהטקסט הוא יותר מסתם חומר אפור שממלא את החללים שבין התמונות? האם היא מבלה בפינת העישון יותר מאשר ליד שולחנה? ושאלת השאלות – האם היא מסוגלת להרים שלוש כתבות בעשר בלילה מבלי לאבד את עשתונותיה כשמתקשרים ממחלקת המודעות ומודיעים שהעיתון גדל ב-16 עמודים? בקיצור – קורות חייה של המעצבת לא יעלו ולא יורידו לעניין קבלתה לתפקיד.

    ולשאלה עצמה: "איפה הגרפיקאיות"? האם אכן ירד קרנו של המקצוע בקרב המעצבות העולות בכל קיץ ממכבש המכללות והאקדמיות לעיצוב?
    האמת? נדמה לי שעיצוב עיתונים מעולם לא היה אטרקטיבי במיוחד עבורן. גם בקיץ 87', עת נפלטתי בעצמי מבצלאל וזלגתי חזרה לשפלה עם עמיתותי למקצוע, לא הייתה נהייה אל מערכות העיתונים. רוב המוכשרות הטריות נמשכו אל משרדי הפרסום והסטודיאים היוקרתיים. אחרות בחרו באיור ספרי ילדים, עיצוב פנים, הקמת משפחה או… קייטרינג. בחיי. אני משערת שהיום המצב אפילו חמור יותר, עם השתכללותם של ערוצי המדיה השונים, והאופן שבו ה"תזזיתיות" וה"יצירתיות" שלהם מאפילות על ה"אפרוריות" המיוחסת לעיתונות המודפסת. 

    גם אני כמשתי זמן מה בסטודיו מלבלב של שלושה מעצבים צעירים ברחוב נחמני בתל אביב, מייצרת בשעמום, באומללות מה, אריזות לדבש, כרזות בחירות ושאר ירקות שלא עשו לי את זה, עד שטלפון מקרי וגואל מאבנר אברהמי בכותרת ראשית (חצי שנה לפני סגירתו של העיתון) שאב אותי לעולם העיתונות המודפסת, מה שהתגלה בהמשך כאהבה גדולה. יצירתית או לא, מלאכת הולדת גיליון חדש לגמרי מדי שבוע בהחלט עושה לי את זה.

    כמעט 20 שנה אני במקצוע, ורק בשנים האחרונות הפסיקו אנשים לשאול אותי, בתהייה: "תגידי… מה בדיוק את עושה שם בעיתון? את הקווים הדקים האלה שמסביב לעמודים? את לא מאיירת, נכון?".
    כמעט 20 שנה אני במקצוע ועדיין מתרגשת קצת ומסתקרנת בכל פעם, בשנייה הזו שבה הכתבה נשאבת מן העורכים אל המק – מעניין מה תהיה הכותרת הפעם? האם שעה העורך לבקשתי והגה כותרת של מילה אחת בת ארבע אותיות שלפחות אחת מהן היא י'? או שמא העניק לי כותרת של  30 מילים שאוכל לחגוג איתה באקסרווגנטיות על כל העמוד?
    כמעט 20 שנה אני במקצוע, ועדיין, בכל שבוע  -  למרות הפער הבלתי נתפס בין יופיו של העיתון על המסך לבין עליבותו שאחרי הדפוס - אני חושבת שאין יפה מהפרינט. לבי נחמץ מן המחשבה על היום שבו תישאר לנו רק הגירסה המקוונת, שבה נראות כל הכתבות בדיוק אותו הדבר, כאילו אין להן נשמות בכלל.

    כמעט 20 שנה, שזה אומר כ-1,000 מוספים שבועיים, אולי 20,000 כתבות ומדורים שונים, מספר לא ידוע של מוספים מיוחדים לחג ומשמרות בדסק (מעריב, שנות התשעים). בין השנים 91' – 93' היתה לי חניית ביניים (בהחלט חוויה מכוננת) בעיתון תל-אביב, שם גם נתקלתי לראשונה באמנון רבי, אמיר רותם, רענן שקד, אמיר בן-דוד, עפרה ריזנפלד, רחלה זנדבנק, דורון צברי, ירון בלוך ואשה אחת עם השם המוזר דבורית שרגל.

    בימי שלישי, הימים שלפני הסגירה, התחלנו בשתיים בצהריים וסיימנו בבוקר שלמחרת. בימי רביעי כמעט הלכנו מכות עם פועלי העימוד של ידיעות שהיו הביצועיסטים המפחידים שלנו. המקומון היה הבית השני שלנו, ואני חושדת שלגבי כמה וכמה מאיתנו – אולי גם הראשון. אחרי כמה חודשים תליתי על הקיר בגרפיקה כמה מן הכפולות היפות יותר שהצלחנו לייצר בתנאים הפרימיטיביים של אז (ברומייד, שעווה, שחור לבן), ומתחת הוספתי את הכותרת האישית שלי:
    "נזרעו בדמעה, הודבקו ברשלנות, נכרכו בגסות, נשכחו תוך שבוע".
    אני זוכרת שרחלה מאוד התרשמה.

    בת הטוחן 

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      תגובות אחרונות

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      velvet underground 2
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין