סוף-סוף את הולכת מפה.

תשמעי, 2009, באמת הגיע הזמן שלך ללכת.

כשראיתי אותך לראשונה, ב-1.1.2009, נראית לי ממש שגרתית ורגילה. "עוד שנה הבאה עלינו לטובה" חשבתי בתמימותי. לא חשבתי שיש לך איזה משחק מרושע לשחק איתי. חשבתי שאת טובה. שאת תמימה. בדיוק כמו כל קודמותייך בשנים האחרונות. הכל היה שגרתי והתנהל על מי מנוחות. אבל אחרי כמה שבועות בודדים, הפכת לי את החיים על פיהם.

פתאום שלחת אליי את האהבה הגדולה ביותר שחוויתי בחיי. באופן הכי לא צפוי ולא הגיוני שיכול להיות הבאת לי אותה (אותו בעצם). התנגדתי. אמרתי לך שזה לא מתאים. שהוא לא הטיפוס. שאני לעולם לא אתאהב באחד שכזה. שזה לא העיתוי. שאני בכלל לא בקטע. אפילו צחקתי עלייך קצת שאת הזויה... אבל את לא הקשבת. "את לא יודעת מה את מפסידה" לחשת לי באוזן. אז אחרי לבטים ארוכים ורבים החלטתי להקשיב לך. כן. הורדתי את כל החומות, אטמתי את אוזניי לכל האזהרות והלכתי על זה.

והיה לי כל כך טוב... והייתי מאושרת ומסופקת כפי שמעולם לא הייתי וכפי שמעולם לא חשבתי שאפשר להיות. הרגשתי כמעט כמו נסיכה בסיפורי האגדות. אין ספק שהייתי האשה המאושרת בעולם!

אלא שאת כנראה החלטת אחרת, ואחרי שראית אותי כל כך מאושרת, החלטת לקחת ממני את אותה אהבה שנתת לי. בכך לימדת אותי שכן, יכולה להיות אהבה גדולה מהחיים, כמו באגדות, רק שהיא לעולם לא תהיה מנת חלקי.

אז שלום לך 2009. שלום ולא להתראות. אני מניחה שתביני מדוע לא ארצה לחשוב עלייך בעתיד או להיזכר בך. ניצחת בקרב. אני לא נאבקת בך. אלוהים יודע שאין בי כוחות למאבקים מסוג זה. אני נכנעת. טעיתי כשבטחתי בך, 2009. אני שמחה שאת הולכת. חבל שבכלל היית פה מלכתחילה.