מקדשת עצמה לדעת

בהתערטלות מוחלטת ענוג חושני ומפתה... מפתה במובן הטוב... :))

 

אהבתי מאוד

הציור כמו בכל אמנות אחרת הוא ביטוי להתערטלות הנפש ללא מיגבלות או חוקים, כל הטכניקות הממוחשבות והמגבילות מונעות את אותה גישה אל אולם מראות הנפש של האמן, בין האמן לדף הלבן מתקיים מעין טקס של קידושים שבמהלכו מסירים את כל המגבלות ואו אז הם מותרים זה לזה.

אהוד, איזה כיף למצוא עוד מפגש של פוסטים... כנראה שאנחנו שכנים בעולם הדימויים:) אחד הפוסטים שפרסמתי בעבר: ראיתי אותנו ערומים.. על נייר גדול גדול ולבן ואתה לקחת מכחול רך והתחלת לצייר עליבכל מיני צבעים.. וכל ליטוף,צבע ומשיכת מכחול היו מענגים בצורה אחרת. שבילים, נקודות , פסים,ספירלות, והשערים נמסו.. תחושה של ענן נפתחה בתוכי לא התאפקתי ומשכתי אותך אלי... כל הצבעים התערבבו ביחד בעונג וביופי והדבר הלבן היחידי שנשאר, היו החיוכים המאושרים שלנו שהבהבו מידי פעם בתוך הצבעים...

תודה לכן, מחמאות מנשים מוכשרות הן מחמאות כפולות ומכופלות

לצייר את הנשמה,,

 בכל הלב..

 בעוצמה

 

 ויש מי שמצייר במיכחול של מילה

 העיקר שזה מתו הנפש באמירה עמוקה

 

 

אהבתי את עוצמת הכתיבה

שום מסך מחשב לא ידמה לבד לבן וצבעים, מכחול או ידיים...

חייב הסבר

השיר נכתב על ידידה ציירת

בטיולי ב"קפה" , הגעתי לציירת שמציירת בעזרת מחשב. והציורים יפים מאוד. אבל כתבתי לה תגובה על יופיים וגם הוספתי "אין כמו לעמוד מול בד לבן ולהשתולל עם הצבעים". בשבילי, זה ממש כמו לעשות אהבה עם הנפש והדמיון. (נכון גם כתיבת שיר)  ואני בטוח שזה מה שקורה לכל הציירים בעולם, לאלו כמובן שעומדים מול בד או נייר ולא מול עכבר, מקלדת ומחשב. ואני מודע לעובדה שבשנים הבאות נעמוד כנראה מול מסך מחשב גדול ודק ונצייר עליו, כמעט כמו הנייר והבד. והתוצאות יהיו אולי דומות אולי יותר מתוחכמות אבל התחושה, התחושה של הצבע הנזילות המשחק, ההתעלות, הריח ... אז שיר זה מוקדש לככככללללל הציירות ב"קפה"ובעולם

תודה