זכרונות של עו"ד מזדקן
פוסטים פופולאריים
-
יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי.
10/5/19 | 5284 צפיות
-
ועדות ומכרזים
12/6/09 | 7746 צפיות
-
בית המשפט
16/9/08 | 1179 צפיות
-
ההנהלה הראשית
19/9/08 | 929 צפיות
-
בחינת קבלה ללשכה
24/10/08 | 1343 צפיות
-
ענינים של הבנה
17/9/09 | 1039 צפיות
פוסטים אחרונים
- עברית קשה שפה 28/8/19
- יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי. 10/5/19
- בנקים - וכיצד מדברים עמם. 3/4/19
- בעיריה עובדים בשבילך. 30/3/19
- אריאל דר, עו"ד – כריש תעבורה. 28/2/19
- חווית שירות (פלאפון) 21/1/18
חוויות, חוויות
נדרשתי להימצא בתל אביב היום. כמו תמיד, לקחתי את הרכבת. פשוט, קצת יקר יותר מאוטובוס, אבל בלי פקקים ובלוח זמנים ברור. לא היום. קצת לפני תחנת נתניה, מול קניון הדרים. הרכבת עוצרת. אני לא מתרגש. הרגילו אותי שגם הרכבת הישירה ביותר, עוצרת מדי פעם למנוחה, או לרעיה בכרי הדשא שלאורך הדרך. החיילת שמולי, והמשפחה הפרוסה על יתרת הכיסאות בסביבתי, מגלים סימני דאגה. אני מרגיע אותם שזה מה שקורה מדי פעם, אבל החיילת מתעקשת: “היא בטח דרסה מישהו". ואכן, לא עוברות דקות רבות, והרמקול מודיע שהרכבת דרסה אדם, ועקב כך תתעכב לזמן בלתי ידוע. לי יש חשבון ישן עם מתאבדים, קשה לי למצוא בעצמי חמלה על מי שמסתלקים ומשאירים לקרוביהם להסתדר עם כל מה שהם משאירים אחריהם. בלי לחשוב אני אני אומר – "אם הוא כל כך רצה למות, צריך היה לקחת חבל ולסגור עניין בדירתו. למה להטריד חצי מדינה?” בינתים מסתבר שמדובר באשה. האנשים שסביבי מזועזעים. הם מסתכלים בקצה טווח הראייה מחלון הרכבת על השוטרים המגיעים, ועל האמבולנס (אני שואל אותם אם ראו כמה שקי פלסטיק שחורים הובאו לצורך איסוף הגופה). הם ממשיכים לאמץ את צווארם ולהזדעזע. אני מספר להם על הגב' המזועזעת מלפני כששים שנה, שצלצלה למשטרה משום שגבר ערום מציג עצמו בדירה ממול. השוטר שמיהר להגיע לא ראה דבר. "לא מכאן” - אומרת המתלוננת “אבל אם תעלה על מעקה המרפסת ותשען על המרזב – תראה אותו בקלות.” עוד קצת, והרמקול מודיע לנו ש"תוך כמה דקות" תגיע רכבת ותעצור לידנו על מנת שנעבור אליה, ושלא נרד בינתיים מן הרכבת. אמנם עוברות כמה וכמה (וכמה) דקות, ובינתיים נעים עובדי הרכבת, עם סולמות קטנים מתקפלים בכיוון דרום, אבל הרכבת מגיעה, ואנו מתבקשים כולנו לעבור לקרונות הדרומיים. מאחר שאני כבר נמצא בקרון כזה, נפתחת לפתע הדלת שלידה אני עומד ומחכה מאחורי מדרימים אחרים. “לרדת רק דרך הסולם”, מעקש הסדרן. הראשונה שמתמודדת עם ירידה בסולמון האלומיניום מודדת את העצבים של כולנו. לקרון מדרגה נוספת משלו מתחת למדרגה העליונה הנראית. אני מסב את פני לקרון, ויורד כמו שירדו לפני שהיו רציפים בכל התחנות. טוב, בן ששים וארבע זה כבר לא עשרים, אבל מצד שני, זה עוד לא שמונים. האנשים שמאחורי לומדים ממני, ומשאירים את הסולם למי שבאמת זקוקים לו. הסדרנים גם אומרים לנו שביציאה מן הרכבת ניכנס למנהל התחנה ונבקש פיצוי. אנו עולים לרכבת החלופית, ומסתבר לנו שזו מאספת (נתניה, בית יהושע, הרצליה...). אני מאחר רק בשעה וחצי, אבל הישיבה שבגינה נסעתי עדיין מתנהלת. אני תורם את חלקי והכל עובר בשלום. איך יסתדרו מי שרצו להגיע לנתב"ג ולהמריא משם? - אני מקווה שהסתדרו. בדרך חזרה אני נכנס למנהל התחנה ושואל אותו מה הפיצוי המגיע. מגישים לי שני כרטיסים כפיצוי. מסתבר שהגב' לא מתה לשווא למרות הכל... |
תגובות אחרונות
-
ronijavinski
בתגובה על מצוות ניחום אבלים
-
מכבית- coach לכתיבה
בתגובה על יפוי כח קונסולרי. תיק רב שלבי.
-
תנועת כמוך
בתגובה על עברית קשה שפה
-
תנועת כמוך
בתגובה על בעיריה עובדים בשבילך.
-
תנועת כמוך
בתגובה על בנקים - וכיצד מדברים עמם.
-
bonbonyetta
בתגובה על אריאל דר, עו"ד – כריש תעבורה.
תגובות (14)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מעבר לשידורי חדשות ומבזק ב-YNET, לא שמעתי ולא ראיתי דבר.
איני מכיר את המקום מעבר לנשקף מחלון הרכבת.
כולם טענו שזו התאבדות - אז מי אני שאומר אחרת...
אילו היה שם מעבר מסודר- היא לא היתה נהרגת.
ממול, מעבר לאקליפטוסים ולגדר הלא שלמה [מעניין למה] - יש במרחק לא רב מרכזי קניות, שכדי להגיע אליהם מאזור הרכבת היא צריכה לעשות עיקוף די גדול ברגל [ואולי אין תחבורה ישירה מהרכבת לקניונים שבטווח ראיה, וצריך לקחת אוטובוס לנתניה ואוטובוס כדי לצאת ממנה לאזור הקניות - אין לי מושג].
הפיתוי ודאי קורץ ו"לי זה לא יקרה" אינה טענה שלא שומעים אף פעם.
זו המחשבה הראשונה העוברת במוחך כאשר אין מדובר בעובד המסילה או מישהו שאמור להימצא שם.
מעבר לכך, אני יודע רק מה שמספרים לי. מספיק אנשים דיברו שם, חלקם בעלי מחשב נישא ורשת אלחוטית.
ב-YNET סיפרו שהיא התאבדה - ומה שכתוב בעיתון וודאי נכון...
ובעיקר, המקום דורש מאמץ מסויים לחצותו. גדר וכו'. אין שם מעבר אל המסילה.
תודה על תגובתך.
בהחלט לא הודיתי לאל על מות האישה, ולא רק משום שאני אתיאיסט.
יכולתי לכתוב אחרת. כתבתי מה שכתבתי, משום שמדי הרבה דברים מסביב לא היו לרוחי, ומעל לכל, בהחלט - ההתאבדות, והדרך בה בחרה אותה אישה למות.
בטוחני שלו הייתי מכיר את האישה או רק יודע מה הסיבות שהביאו למותה - הייתי כואב את כאבה. אף אחד אינו בוחר למות מרוב אושר. אבל פירטתי בפוסט ובתגובותי, מה אני חושב בנושא.
ואשר לשנה החדשה - זו הרי השנה לפיה מתנהלים חיינו. ובהחלט בירכתי, ובהחלט ראיתי פרצופים מכורכמים כאשר טעיתי לברך דתיים אורתודוכסים.
שנה טובה.
אתה יודע, אריאל, עם כל הצער על האיחור, ועל אי הנעימות, עדיין אתה חי כדי לכתוב על זה...
ולא הייתי מודה לאל על מותה של האישה שבזכותו הרווחת כרטיסי נסיעה כפיצוי, חבל שכך הובן מן הכתוב.
ו.... אפילו שאינך חוגג או מתיחס לשנה החדשה,
גם אני לא חוגגת אבל מברכת, שתהיה זו שנה נטולת אסונות במידת האפשר,
שכולנו נשוב בשלום אל בתינו ונחייך אל יקירינו, שאתם ניהנה מן החיים.
נושא: הורדת נוסעים מן הרכבת במקום בו אין רציף
זו אינה תלונה - זו הצעה לייעול.
ביום רביעי, 30.12.09, דרסה הרכבת בה נסעתי אשה באיזור שמצפון לנתניה. עצירת החרום העמידה את כולנו ליד קניון "הדרים".
רכבת ישראל העמידה לרשות הנוסעים רכבת חלופית.
(שתיהן דו קומתיות.)
אין לי אלא שבחים לעובדי הרכבת שמצאו פתרון למרות המצב הקשה.
כדי שנעבור בין הרכבות, הציבו סדרני הרכבת סולמות אלומיניום בדלתות הקרון. הסולמות הקצרים, התגלו לי כארוכים מדי, לכן היו בעלי שיפוע מתון מדי, וחייבו את היורדת הראשונה להאחז ולרדת על ארבעותיה, בקצב שהעמיד במבחן את עצבי כולנו.
למרות הוראות הסדרן, הפניתי פני לקרון, וירדתי באמצעות השלב הנוסף, המצוי מתחת למדרגה השניה בקרונות אלה.
לי זה לקח שניות ספורות (ואני בן ששים וארבע, לא בן עשרים), וכך גם עליתי לרכבת החלופית. הגב' שהחלה לרדת בסולם לפני, חוששני שעדיין היא בהליכי ירידה.
הצעותי:
1. להתקין בקרונות מדרגות כדרך שהיו מותקנות בקרונות משנות הששים ולפניהן, כאשר עוד לא היו רציפים בכל התחנות.
2. אם פתרון 1 הוא יקר - התאימו לפחות סולמות אלומיניום קצרים יותר, שניים בכל דלת, כך שניתן יהיה לרדת בהם במהירות, תוך אחיזה בצינורות האחיזה המצויים בלאו הכי בצידי הדלתות.
אינני מהנדס, ויתכן ששני הפתרונות אינם מתאימים, אבל להשאיר את המצב כמות שהוא - נכון עוד פחות. במקרה חירום, בו יידרש פינוי מהיר מן הרכבת - זה ייראה כמו סרט אסונות.
מענה אוטומטי כבר קיבלתי.
מקווה לקבל גם מענה אמיתי.
אני בר מזל?
מבחינת הרכבת - רק על ציר הזמן.
הבפלת המסילה בין חיפה לתל אביב לקחה כעשר שנים, וכשסללו בבנימינה ומישהו התנגד - הסתבר שאין בכלל היתר לסלילה שם. נכון שהתעבורה לא הושבתה לשבועות כמו אצלכם, כנראה משום שזה עדיין הציר המרכזי של רכבת ישראל.
וכקורא אדוק של הקפה, הדיונים כאן על הדין האישי, הם הנותנים לי את התזכורת המוחשית לגבי המרחק שלנו מהעולם המערבי.
תודה רבה.
אתה בר מזל.
הרכבת שלך לפחות נוסעת עד שהיא דורסת מישהו.
לבאר שבע היא כבר לא נוסעת. כל פעם "משפרים את השירות" ולצורך כך מבטלים את הנסיעות, כל פעם לשבוע.
המערכת הזו היא התזכורת המוחשית ביותר לגבי המרחק שלנו מהעולם המערבי...
רק בריאות
פיני
חוץ ממני, כמובן, ומחברינו האורתודוכסים.
כל איזכור שלי את השנה המתחדשת עלינו לטובה לידם - גרם להתעלמות מופגנת.
אל תקשור את חוסר התגובות בפוסט עצמו.
לדעתי כולם היו עסוקים בקבלת השנה החדשה.
כשראיתי עשרות צפיות ואפס תגובות - הבנתי שהניסוי שלי בכתיבה מקאברית היה מוגזם.
לא היה זה ניסוי מעבדתי. המחשבות ברובן אכן חלפו במוחי, אבל לא רק הן.
עם התאבדות יש לי חשבון ישן שאינו ניתן לסגירה.
אני מאמין שגם אחרי הלילה הארוך ביותר - תגיע זריחה. אבל היא תזרח רק לאלה החיים. מי שמת - אין ארוכה לו, ואין ארוכה למשפחתו.
כמי שמשתדל להשאיר חתימה נמוכה בכל דרכו, אכן אין דעתי נוחה ממי שמתאבד, ולא רק משאיר לכל קרוביו לנקות את שהשאיר מאחוריו, אלא גם מתאבד באופן המכביד ביותר על מירב האנשים. (כשם שאיני מעריך את הנפטר המבקש בצוואתו דרך קבורה אקסוטית שתגזול את זמנם ומשאביהם של המארגנים, או את זה השומע על נסיעתך לחו"ל, וממהר לבקש ממך למצוא צ'ופצ'יק חלופי לסיר הלחץ שנקנה על ידו באותה ארץ לפני חצי יובל).
אתה מתאר לעצמך כיצד יבלה נהג הרכבת את לילותיו בשנים הבאות? - ודאי לא בשינה רגועה.
גם איני חושב לקונסטרוקטיבי להתאמץ ולראות את שרידי המנוחה רק כדי להזדעזע עוד יותר. כשם שמאוסה בעיני ההאטה ליד תאונה כדי לראות מה קרה.
לבי אינו גס בסבלם של אנשים, בוודאי כאשר אין לי כל ידיעה על אשה מסויימת זו, שיתכן שסבלה מדיכאון קליני, שהוא תמיד "סיבה טובה" להתאבדות. אבל לעזור בלאו הכי איני יכול.
ואני עוצר פה, לפני שתגובתי זו תהפוך לשני פוסטים נוספים.
קראתי,כפי שאני קורא את כל מה שאתה משתף כאן.
תשמע, הציניות כלפי אירוע ההתאבדות קצת מציקה לי. גם האמירה על אופציית החבל בבית.
מהיכרותי אותך אתה רגיש מאד לחיי אדם ולסבל אנושי, ולכן מה שקראתי לא הסתדר לי.
בכל זאת לגופו של עניין, איחור של חצי שעה ומעלה ברקבת ישראל איננו זקוק להתאבדות. אילו מעשים שבכל יום.