הימים ימי הייטק ארוכים ומלמדים המה, פקקים אינסופיים בדרך אל ובחזרה, אלרגיות מלבלבות של נזלת אינסופית שמזכות אותי בזריקת קורטיזון היישר אל תוך הישבן, אולי בתור היפוכונדר לקבל זריקה זה מרגיש כמעט כמו הקצפת של המילקי, כי ככה זה שאתה היפכונדר. אני בשיאו של השבוע הרביעי שלי בהייטק הזה, ויש לי עוד כברת דרך מכובדת לעבור ולו רק על מנת להיות מסוגל לצייץ בטון נבוך שאני כבר קצת מבין את הטכנולוגיה. אני לא באמת יודע אם אני זה המזדקן שנעשה פחות חכם בלשון המעטה, או שמא כדאי להפנות אצבע משולשת אל הטכנולוגיות המדהימות האלה שנעשות הרבה יותר מורכבות במרוצת עידן האקזיט הנוכחי. בסוף אני מחליט שזה אני, וחרב הפיפיות של האינטלקט נשלפת לאיטה.

הצד הזה של החיים הוא צד פרקטי הרבה יותר, כמו מעמיד תיגר על הזמן ושואב אליו כמו אל תוך חור שחור את הסיידר המתוק והחמוץ של החיים. עכשיו תעבוד. רצית את זה - תישאב! נורא קל להישאב ואולי גם קצת נוח. אבל מה שהכי מפתיע אותי? אני קצת נהנה, כאילו זו סוג של סטייה כאוטית למי שנשא בגאון עד לפני כמעט חודש את התואר הנכסף של בטלן מופתי, ועכשיו הוא עובד, מילא עובד אבל עוד מעז להודות שהוא קצת נהנה מזה. אז איפה חיים יותר? כאן או שם? בסנהדרין אומרים שהחכמה היא לשלב בין חיי תוכן וירטואלי עשיר, היינו להיות בלוגר ולכתוב קצת בערוץ היחסים של YNET כאילו דה! אל בין עולם טכנולוגי שמכיר אך ורק את שפת הכסף המהיר.

הם עוד לא ממש נותנים לי לגעת בהכל, וטוב שכך היות ואני בעל נטייה להרוס דברים, אבל לפחות יש לי בית מרקחת במרחק הליכה וזה מרגיע - תודו. כן אני מוצא את עצמי עובד די הרבה ועוד חוזר הביתה בערב וקורא כמה שיותר 'רבי מכר' של ספרות מקצועית. עבי כרס בעלי עלילות מרתקות בכריכה קשה. אט אט אני חוזר להיות עכבר הייטק עם כל הישיבות והכרטיס הזה של ארוחות הצהריים. סוג של להמציא את עצמך מחדש בז'רגון המקצועי. בסוף אולי גם יישאר לי קצת זמן לאיזה דייט או שניים ואולי אני אפילו אספיק לחזור לשגרת אימונים ממש כמו פעם. מי יודע, אולי פעם יהיה לי גם איזה בלוג - אומרים שפעם הייתי בלוגר ואפילו די בסדר כזה.

יש עכשיו לא מעט סיכומי עשור בטלויזיה, ברדיו, ברשת ואני מניח שאפילו בשוק. עבורי זה היה עשור די מסעיר. הספקתי להתחתן, להביא את הילד המדהים שלי, לאבד את סבתא שלי, להתגרש, לצאת לכמה דייטים וללמוד המון המון דברים - בעיקר על עצמי. את תחילת העשור התחלתי בהייטק, ונראה שזו הדרך שבחרתי עם ולמרות הכל. ראיתי קצת עולם, התאשפזתי פעמיים וזה כולל להגשים חלום ולעבור ניתוח אחד בסינוסים. יצא לי גם אפילו לפתוח איזה כרטיס באתר הכרויות, להכיר כמה בחורות נחמדות וגם קניתי דיסק קשיח נייד ולאו דווקא בסדר הזה. רק אייפון עוד אין לי אבל יש דברים שניתן לדחות לעשור הבא כך זה מרגיש. התחלתי גם לכתוב במחציתו השנייה של העשור הזה ועוד הרווחתי על זה כמעט מאתייים שקלים חדשים, ככה שיהיה לתרופות. שיו ובכלל שכחתי מג'אמיל.

תוכניות לעשור הבא? אממם שלוש נקודות, הם כולם אומרים שאני כבר צריך להתבסס ולהתחיל פרק ב'. אבל אני עדיין לא מקטלג את עצמי כסדרה בהמשכים, למרות אלה ואלה כן מוצא את עצמי צופה משועשע באח הגדול - אבוי לבושה. אולי לקראת סוף העשור הבא אתחבא לי כאן מאחורי מסך ומקלדת ואתפנה לכתיבת איזה ספר אבל קודם אייפון כי הבטחתי ממקודם.

בתוך כל הסבך הזה של הקומפלקס המוטרף הזה, או במילים אחרות החיים שלי. יש את עילי האחד והמיוחד שלי, שכבר מזמן רציתי לכתוב עליו אבל מפאת כישורי כתיבה מחלידים המילים עוד טרם הבשילו. זה עכשיו הקטע עם הדמעות נו וגם הסינוסים שלי סתומים. אבל מה שהילד שלי לימד אותי, ועוד יילמד הרבה בהמשך, לא ניתן בכלל לכמת או לבטא בכל צורה קונוונציונלית שתהא. פעם, ואולי מי יודע בסוף העשור הבא טפו טפו, אתה אולי תקרא את כל מה שאבא שלך כתב וכותב עליך. ואיזה מזל שנגמלת מעידן הקרח, ואיזה מזל שאבא שלך גם. אבא שלך אוהב אותך בטונות, אבל זה כבר מביך מדיי.

עירבבתי כאן אני חושב לא מעט חלב ובשר שרווי באנטיביוטיקה עם לפחות איזו סיגרייה אחת. שעת השינה שלי מתקרבת ומאז שאני עובד אני נרדם באופן מפתיע, די בקלות. עם כל האיחולים והצילצולים לעשור הבא יש אולי את זה החשוב מכולם - שיחזירו כבר את גלעד ונאמר אמן! 

אני רבותיי אסיים כאן. אני אשתדל לשמור על הגחלת, פשוט כי טרם גילו אותי, ולשחרר מדי פעם איזו אוושה קלילה לאוויר העולם. נדמה לי שפעם בלוגרים היו קוראים לזה פוסט לא? שיהיה לכולנו יופי של עשור חדש, אפילו אם זה אומר קצת פחות אוגמנטין, אני אחיה עם זה לא רע בכלל.

עמית