ואני מצרף את התמליל של הדוברים. שימו לב למה שדב חנין אמר
בברכה
רוני
לוחמים לשלום
2009-12-27
היום, ה27 בדצמבר 2009, אנו מציינים שנה
מאז אותו סוף שבוע מר ונמהר שבו החלה אחת המתקפות הקטלניות שידעה מדינת ישראל
מימיה. אותה מתקפה שלא ניתן לערער על צדקתה, כמובן, בה איבדו אלפי משפחות קורת גג,
בה קיפחו למעלה מ-1200 פלסטינים, ביניהם ילדים רבים, את חייהם. צד אחד ידע חוסר
ומצור, וצד אחר סבל ממטחי הטילים וההרס. ילדים ומבוגרים משני הצדדים למדו על בשרם
מהי חרדה, מהו אובדן, מהו מחירן של אלימות ונקמה. על אף האלימות הקשה, ועל אף
הניסיונות לחצוב עוד בתהום שבין העמים, תנועת "לוחמים לשלום", כתנועות
רבות אחרות הפועלות בשדה הסכסוך הישראלי- פלסטיני, המשיכה בפועלה גם בימי המלחמה.
עבור תנועת "לוחמים לשלום" המורכבת מישראלים ופלסטינים שלקחו חלק פעיל
במעגל האלימות באזור, העשייה שלנו לשלום מתחלקת ליום שלפני המלחמה, או המתקפה,
וליום שאחריה. היום, אנחנו מאמינים יותר מתמיד שהפתרון לאלימות איננו באלימות
נוספת וכי לא טוב כי פתרון הסכסוך יופקד בידיהם של סוחרי מלחמה. השנה שחלפה מאז
המתקפה הייתה שנה של החזרת האמון, בינינו ובין שותפינו הפלסטינים. שנה של איחוי
השברים וחזרה לעשייה. הפעם, ממקום אחר. זו שנה של התבוננות פנימה ושל ניסיון למצוא
תשובות לשאלות רבות שעלו אצל כולנו לאחר המתקפה. רובינו היינו המומים אל מול
ההתלהמות וההתגייסות הבלתי מסויגת למתקפה, כאשר כל ניסיון לדעת, להבין, לחקור או
לבקר הוביל להתנגדות קטלנית ולהתרסה כנגדה. שאלנו הכין הייתה התקשורת, שאלנו מניין
בא הזעם הגדול והתמיכה הציבורית הרחבה והבלתי מסויגת, אך לא קיבלנו תשובה של ממש.
הערב נבקש לשאול שוב את אותן השאלות, ואולי במבט לאחור נגלה משהו חדש, אולי נבין
את עצמנו יותר טוב, אולי נלמד כיצד עלינו לפעול אחרת, וכיצד אנחנו- מעטים כל כך-
יכולים מול אותה זירה ציבורית מגויסת וששה עלי קרב.
16:00
נציג הצד הפלסטיני, בסאם עראמין.
ערב טוב. שנה חלפה מאז שהיינו בדרך
שלנו, 4 פלסטינים, לתת הרצאה בתל אביב. באמצע הדרך קיבלנו חדשות על "עופרת
יצוקה", על המלחמה בעזה. קוראים לזה "מלחמה". עברה שנה מאז שהיה
בין הקהל גברת ישראלית מכובדת ששאלה אחד מהחברים שלי, שאמר שהיה בג'נין זורק אבנים
על הג'יפ של המג"בניקים בשכונה שלו, והיא אמרה לו – "אתה יודע שזרקת
אבנים על הילדה שלי? והילדה שלי שמאלנית". אני זוכר שעניתי לה שאני מצטער, אם
היינו יודעים שהילדים שלכם, המג"בניקים" הצבא בשטחים שהורג את הילדים
שלנו, משפיל אותנו על מחסומים, עוצר אותנו, שמאלנים – לא היינו מרשים לעצמנו לזרוק
עליהם אבנים. אנחנו חשבנו שהם ימנים, ומתברר שחיילים מימין שולחים אותם
להתנחלויות. הצבא הישראלי נהפך לצבא שאין מה לעשות, זה מה שיש. כולם מטרות, כל דבר
זז – תירו בו. לצערי, באמת. אני מרחם על החברה שלכם. זה החברה הישראלית המוראלית?
ידעתם איך לפתח מדינה, איך לפתח כלכלה, איך לפתח נשק, אבל נכשלתם באיך לפתח מסורת,
איך לפתח חברה בריאה. זה יום מאוד קשה, כאילו עכשיו זה קורה. החתיכות של הילדים
האויבים בעזה. איך להציל אותם מתחת לשלטון האכזרי של חמאס? להרוג אותם, לחסל אותם,
לתת להם למות. אפילו בתי הקברות רצחו המתים עוד הפעם. זה בידיים שלכם, זה הממשלה
שלכם, ואלה הילדים שלכם, תחליטו. לא מספיק 40 שנה? מספיק. לוחמים ואנשים אזרחים,
אין להם מה לעשות. תמיד אני שומע מהפלסטינים – מה נעשה כדי שנעשה את הישראלים
רוצים אותנו? לצערי הרב המצב הולך וחוזר אחורה. האינתיפאדה השלישית עומדת על הדלת.
תמיד אנחנו אומרים שאנשים התעייפו – אף פעם לא התעייפו. מי שלוחם על החירות שלו לא
מתעייף. מי שמגן על החיים שלו לא מוותר. חייבים ללמד את העם הפלסטיני – אתם הקול
המוראלי, ההגון, בחברה המשוגעת והאכזרית. מול התקווה שיש אנשים בצד השני שרוצים
שלום, שמתנגדים לטבח הזה שקוראים לו "מלחמה". אתמול שמעתי בטלוויזיה
שהמטרות הצבאיות כבר הושגו, אבל המטרות הפוליטיות עדיין לא. וזה לא גומר במערכה
אחת, חייבים לעשות עוד מאמץ. 1200, 1400 פלסטינים, חתיכות, מתים, מסגדים, עצים. מה
יותר מזה? אי אפשר לעשות יותר מזה. יש בעיה אחת – לסיים את הכיבוש. הקונפליקט
נשאר, הסכסוך נשאר, עוד 60 שנה, עוד 100 שנה, אתם לא תרגישו בטחון אפילו
בת"א, אפילו באילת, עד שאנשים בעזה, ובחברון, ובג'נין, ירגישו בטחון. אין מה
לעשות, אתם לא יכולים לחיות בשלום ושלווה לבד. חייבים לחיות ביחד. תבינו את זה
ותתנגדו. מי שיורה בעזה זה הבנים שלכם, תמנעו אותם. תלמדו מארין שועבת, שמאוד
התרגשתי שראיתי אותה אתמול בטלוויזיה, בחורה פלסטינית שהיה לה 30 קילו חומר נפץ
והייתה בראשון לציון, רק היד שלה על הכפתור, וחיוך של תינוק הציל אותה והציל את
התינוק, והיא החליטה שהיא לא הולכת להתאבד. מה האשמה של הילד הזה? מה האשמה של אמא
שלו? ככה צריך להיות, אפילו במלחמה, אפילו בהרג יש חוקים, יש קווים אדומים. בשטחים
אין לנו דבר כזה, אין קווים אדומים. דיאלוג זה לא עובד. אנחנו רוצים להוכיח
שדיאלוג עובד. ידענו שזה תלוי בנו. אנחנו, כל אחד מאיתנו אחראי ב"לוחמים
לשלום", פלסטינים וישראלים. אני יכולתי לנקום על הרצח של הילדה שלי, אבל זה
בידיים שלי, אני לא רוצה. רם אלחנן ונורית אלחנן יכולים לנקום בתגובה על הרצח של
סמדר, הבת שלהם, זה בידיים שלהם. החלטנו שאנחנו הולכים לדבר. להיפך, להשתמש בכאב
שלנו כדי לבנות גשרים אל שני העמים. תודה רבה ללוחמים לשלום שהכינו את הערב הזה,
תודה רבה לכם שבאתם לגלות את האנושיות שלכם, ואנחנו נמשיך בדרך שלנו, כי אין לנו
מה לעשות. האלטרנטיבה זה להביא לעצמנו עוד קורבנות ועוד כאב. אנחנו מאמינים שאין
דרך לשלום, השלום הוא הדרך. תודה רבה.
25:08
דן עופר בשם דייויד וילנר
שמי דייויד, סטודנט שנה שנייה במכללת
ספיר של שדרות וחבר בקבוצה הדרומית של "לוחמים לשלום". באוקטובר 2008
עברתי להתגורר במושב יכין שבעוטף עזה. באותה תקופה "צבע אדום" היה עניין
שבשגרה בקצב של ארבעה קסאמים בשבוע. קשה מאוד לתאר את התחושות שעברו בי באותם
ימים. בניגוד לתושבי שדרות, לא חיינו בפחד מתמיד, אבל "צבע אדום" זה דבר
מלחיץ. עד היום אזעקה של מכונית מסוגלת להקפיץ לרגע את הלב של כיתה שלמה. אני זוכר
שבכל פעם הייתי רץ לתפוס מחסה ותוך כדי מקלל את הפלסטינים. העניין הוא שאותה תחושה
בדיוק הייתה עוברת בי בכל פעם שהייתי שומע מסוק צה"לי שמתייצב ממש מעל המושב
ומתכונן לשגר טיל לעבר עזה. בחנוכה 2008, כשהמצב הגיע ל-50 טילים שנופלים בכל יום
מסביב לבית, נסעתי להירגע במרכז לכמה ימים. כאן גם אפשר היה להפגין נגד המלחמה, מה
שהיה בלתי אפשר בשדרות. באחד הימים, תוך כדי שצה"ל יצק את העופרת בעזה, נסעתי
לדרום הר חברון להיפגש עם חברי הקבוצה הפלסטינית. כשעמדתי באחד הרמזורים בבאר שבע
נשמעה אזעקה. תוך כדי שרצתי בטירוף לתפוס מחסה, כולי רועד, המחשבה שהייתה לי בראש
הייתה "איזו אירוניה זה תהיה אם יפגע בי טיל גראד בעודי בדרך להיפגש עם
פלסטינים שוחרי שלום". זאת המציאות שבה אנחנו חיים. נסעתי לפגישה הזאת כי
אמרתי לעצמי שאין הוכחה יותר ניצחת לצדקת הדרך שלנו מהעובדה שגם בזמן כזה אנחנו
נפגשים, ועוד בשטחים. מה שהביא אותי להיפגש איתם היה אמון מלא בכנות שלהם, זאת
כנות של חייל קרבי בצה"ל לשעבר ושל פלסטיני שנטל חלק במאבק האלים נגד ישראל,
שאומרים "עד כאן", לא מאמינים בהמשך האלימות הזאת כפתרון. אנחנו חיים
במציאות ההזויה של מעגל דמים, ובמציאות הזאת אשמים שני הצדדים. לכן, רק שיתוף
פעולה של שני הצדדים יכול להביא לפתרון.
35:03
גדעון לוי
אני באמת רוצה לדבר על התקשורת, אבל
לפני זה אני לא יכולתי שלא להיזכר ביום הנורא הזה שפגשתי את בסאם בפעם הראשונה,
אני בספק אם הוא זוכר אותי מאז, באותו אולם גדול שאפילו חילקו בו אוכל ביום חורף
נורא ואיום, יום אחרי שקרה מה שקרה. אני רוצה לדבר על התקשורת, כי מזמן אני חושב
שאלמלא התקשורת הישראלית הכיבוש לא היה מאריך ימים כל כך הרבה, ובאותה מידה אלמלא
התקשורת הישראלית, המלחמה הזאת, שמוטב לא לקרוא לה מלחמה, לא הייתה קורת. בואו
ניזכר איך טיפלה התקשורת במה שקרה סביבנו. קודם סיפרו לנו במשך חודשים ושנים איך
החמאס מתחמש, איך נשק איראני זורם במנהרות, איך כל עזה מלאה מטענים, ממולכדת מבית
לבית, איזה סכנה נוראית אורבת מעזה. אח"כ התחילו טופי הטם-טם לדפוק –
"לעשות משהו, לעשות משהו, לעשות משהו, צריך לעשות משהו". יום אחרי יום,
שבוע אחרי שבוע. תופי טם-טם מכל הכיוונים, מקיר אל קיר כמעט בתקשורת הישראלית.
ואז, כשהלחץ גבר והרוני דניאלים ניצחו ואכן עשו משהו, הגיע השלב השלישי של המיזם
הזה של התקשורת הישראלית, הוא שלב התיאורים ההרואיים מצד אחד של המלחמה הנועזת,
שלא הייתה לרגע מלחמה אלא התקפה ברוטאלית על חסרי ישע, ואחרי תיאורי ההרואיקה באה כמובן
ההסתרה וההכחשה של מה באמת קרה שם, עם איזה קרצ'נדו כזה של "לא להפסיק"
ו"להמשיך" ו"להכות עוד" ו"עוד סיבוב" ו"עוד
שלב", ואז כשנגמרה ההתקפה הנוראית הזאת התחיל השלב הבא – התנפלות פראית על כל
מי שניסה לשאול שאלות, לבקר, לספר מה היה שם, אם הוא ישראלי ואם הוא איש העולם, אם
הוא יהודי ואם הוא לא יהודי. דה-לגיטימציה, דה-קרדיטציה שאני לא זוכר דוגמתה אולי
מאז שנות ה-50. וכמובן, היחס לדו"ח גולדסטון שזה היה השיא. דו"ח גולדסטון,
מילה עליו – אני אמרתי בהזדמנות אחרת ואני רוצה לומר את זה גם כאן. ריצ'רד
גולדסטון ניסח את הקוד האתי הבא של צה"ל. אם נרצה ואם נמאן, אם נכחיש ואם
נאשר, אם נקרא לו אנטישמי ואם נגיד שהוא שונא ישראל – לא אסא כשר, גולדסטון ניסח
את הקוד האתי הבא של צה"ל וטוב שכך ולכן אנחנו צריכים להיות אסירי תודה לו.
מאוד אסירי תודה לו. יחשבו פעמיים ושלוש בפעם הבאה, כי מתחיל להיות לא נעים. כי
מתחיל להיות לא נעים באופן אישי אפילו למי שמקבלים את ההחלטות הללו, כי הצחנה
מתחילה כבר לעלות למרחוק. ולכן, בניגוד לכל מה שנאמר אצלנו, גולדסטון ניסח את הקוד
האתי הבא. ואז עברה עלינו השנה הזאת, מאז ה-27 בדצמבר הקודם, בשאננות, בהמשך מצב
הקומה שהחברה נמצאת בו בלאו הכי, בחוסר עניין מוחלט במה שנאמר עלינו בחוץ על
המלחמה ההיא, בהסתפקות אך ורק בהתקפות פרועות על מי שניסו לומר, כפי שאמרתי, בלי
שום לבטים מוסריים. שנה אחרי, במידה ואני מכיר את החברה הישראלית – אין בה רבב של
התלבטות מוסרית אחת לגבי המלחמה הזאת. כלום. עולם ומלואו – ואנחנו כלום. לא שאלה,
לא "אולי בכל זאת לבדוק". המלחמה הראשונה מאז שנת 73 שלא הוקמה בעקבותיה
ועדת חקירה, רק כי לא נהרגו בה מספיק חיילים ישראלים. המלחמה הראשונה שהייתה צריכה
להיחקר על ידי ועדת חקירה וכמובן זה לא קרה ולא יקרה. בשבתות האלה שראיתי את
הישראלים נוסעים עם הילדים עם הג'יפים לגבעות מסביב עזה, להראות לילדים כמה יפה
הוא המראה של העשן המיתמר מעזה, בשבתות האלה הרגשתי שמשהו נורא קורה פה, אולי יותר
מאשר מתמונות המלחמה בעזה אם לחשוב על עצמנו לרגע. שנה אחרי הג'יפים האלה והמשפחות
האלה, העובדה שהישראלים מרגישים כל כך טוב עם עצמם, כל כך אטומים למה שהעולם אומר,
כל כך אטומים לתמונות – שבכל זאת, הרי הוראו פה, זה לא שלא הראו פה תמונות מעזה,
ראו פה תמונות מעזה והן לא נגעו לאיש. לא הראו כמו ברשתות בינלאומיות אבל אי אפשר
להגיד שלא קיבלנו כלום. ומילה אחרונה על התקשורת כי התחלתי בה – מזה 3 שנים וחודש
אף עיתונאי ישראלי לא דרך על אדמת עזה זולת עמירה שנכנסה בדרכון הולנדי ובמרמה, לא
הייתה ברירה אחרת. אף עיתונאי לא דרך על אדמה עזה שלוש שנים. כשאני מספר את זה
לעמיתים מחו"ל הם בטוחים שיש פה בטח מהומת אלוהים עם מחאות, עם מאמרים
בעיתונים, עם שביתת שבט של העיתונאים ליד משרד ראש הממשלה – תנו לנו לבצע את
עבודתנו, תנו לנו להיכנס לעזה. וכידוע לכם, לא רק שיש שתיקה מוחלטת סביב העניין
הזה, עיתונאי הטלוויזיה אפילו משתפים פעולה עם העניין בדרך שהם מוליכים שולל את
הצופים עם המיקרופונים האלה תמיד עם הלוגו, "ערוץ 10", "ערוץ
2", אחר כך איזה סטנד אפ מול איזה קיר ערבי וכאילו הם היו שם. ובכן, שלוש
שנים אף עיתונאי ישראלי לא נכנס לעזה. אני שאלתי פעם את אהוד ברק, לפני קרוב לשנה
כשהוא היה אצלנו במערכת לגבי זה, הוא שם פני תם ,אולי הוא באמת לא ידע ואני לא
אתפלא, הוא אמר "לא שמעתי על זה, אני בכלל לא יודע את זה", ויכול להיות
שהוא לא יודע את זה. כי הקואליציה הנדירה הזאת, מקיר אל קיר, של הצבא והממשלה
ושירותי הביטחון שלא רוצים שנדע, והמו"לים והעורכים והכתבים שלא רוצים שנדע
ולא רוצים לכתוב, והקוראים שלא רוצים לקרוא, הקואליציה הנדירה הזאת מייצרת מצב
ששלוש שנים אנחנו לא יכולים להיכנס לעזה ולאיש לא אכפת. לא רק שלאיש לא אכפת, נדמה
לי שכולם נורא מרוצים מזה. כולל העיתונאים, חלק מהם בוודאי. "למה? מי רוצה?
מי צריך?". וכך אנחנו בעלטה הזאת, שנה אחרי ש... אני כתבתי היום בעיתון שזו
הייתה שנת החרפה הכי גדולה בתולדות מדינת ישראל, אני לא זוכר מתי היינו אמורים
להתבייש כל כך בישראליות שלנו כמו בשנה הזאת, ולצערי אני לא זוכר מתי הישראלים
הרגישו כל כך טוב עם עצמם כמו בשנה האחרונה הזאת. וכל עוד הישראלים ירגישו כל כך
טוב עם עצמם, כל כך מרוצים מעצמם, כל כך מוסריים בעיני עצמם. מעולם, אגב, שר בטחון
לא אמר שאנחנו הצבא הכי מוסרי בעולם, אלא בשנה הזאת. תמיד דובר על מקום 2, 3, אבל
עכשיו כבר אנחנו בפסגה – הצבא הכי מוסרי בעולם, לא מספר 2, לא 3, הכי מוסרי בעולם.
ובשנה הזאת שאומרים לנו שאנחנו הצבא הכי מוסרי בעולם, זאת השנה שאני לפחות הכי
התביישתי להיות ישראלי. תודה רבה .
45:51
שולמית אלוני
ידידי הטוב שדיבר לפני אמר שהוא מתבייש.
אני רוצה לומר לכם שאני חיה בחרדה גדולה. הבושה כבר עברה, כבר אין במה להתבייש כי
הבושה היא כל כך גדולה שמה שנשאר זה חרדה גדולה. החרדה הגדולה היא שאנחנו איננו
מדינה דמוקרטית, שכחנו מזה. למרות הכרזת העצמאות הנפלאה שלנו, למרות קווי היסוד של
הממשלה הראשונה, שישבו בה, דרך אגב, כל המפלגות החרדיות והדתיות, שהבטיחו שוויון
זכויות גמור לכל אזרחיה, ופיתוח הארץ לטובת כל תושביה, ושאר הדברים היפים – אנחנו
חברה אתנוקרטית של עדר שחושב שמגיע לו מפני שאנחנו עדיין הקורבן האולטימטיבי של
העולם. למה מפחידים אותנו כל הזמן? אנחנו המדינה החזקה ביותר באזור, גם צבאית, גם
כלכלית, גם אקדמיה, גם מחקר, רק לא במוסר. מרוב זה שאנחנו מדברים כמה אנחנו
מוסריים. אני רוצה לומר לכם, אני שייכת לדור הוותיק הזה שנלחם במלחמת העצמאות, ושהיינו
בטוחים שאנחנו מקימים פה חברת מופת, ובן גוריון כל הזמן דיבר בכלל שאנחנו "עם
סגולה", כל פעם שהזכרתי לו שצריך בכל זאת חוקה – "אנחנו עם סגולה וזה לא
בוער", וזה מאוד בוער. וחוק אחרי חוק הופך אותנו לקבוצה גזענית בעליל, גזענית
בעליל. ברגע שיש פה 10 עדות דתיות והחליטו שדת ולאום אחד הם, אז הם כולם רשומים
כלאומים אחרים. אנחנו כבר לא ישראלים – אנחנו יהודים והם מוסלמים ואלה דרוזים וכל
אחד לעצמו ואנחנו אדוני הארץ. ואני רוצה לומר לכם שישראל לא רוצה שלום. ישבתי גם
בממשלה הראשונה של יצחק רבין, ב-11 באוקטובר 1974 הופיע קיסינג'ר בשמו של המלך
חוסיין, זה היה זמן קצר לפני וועידת רבאט שצריך היה להחליט מי מייצג את
הפלסטינאים, אם חוסיין או הפתח. ובא בשמו של חוסיין ואמר שהוא מוכן לנסוע לרבאט,
לקבל על עצמו את כל הזכויות ולחלק את הארץ למדינה הפלסטינאית ולמדינה הישראלית כפי
שהייתה החלטת האו"ם. בממשלה הזאת, בראשות יצחק רבין, ישבו כמובן כמה אנשי
אחדות העבודה הסוציאליסטית שבראשם הרי יצחק טבנקין, הסוציאליסט הגדול והמנהיג
החשוב, אחרי מלחמת ששת הימים אמר "ליישב הכל מקונטרה עד קנטרה" והם
התחילו בכך. התחילה החמדנות לאדמות והיא לא פסקה עד היום הזה, לא פסקה עד היום
הזה. וכאשר הוא בא עם ההצעה הזאת, אני מתביישת לספר לכם שהיינו בסך הכל... ממשלה
של יצחק רבין, שמפא"י הרוב שם, מפ"ם ישבה שם – היו שלושה אנשים שהצביעו
עבור ההצעה הזאת: אהרל'ה יריב, מנוחתו עדן, גד יעקובי ואני אמתכם.
האמת היא שבכל דמוקרטיה בעולם ליהודים
יש מצב יותר טוב מאשר לי, פה בארץ, לי כאישה. מפני ששם הבריטי הוא בריטי עם כל
הזכויות והוא יכול להחליט איזה יהודי הוא רוצה להיות ואיך להתחתן, לא נתון לכפייה
דתית, והוא הדין בבלגיה והוא הדין בדנמרק, ואצלנו הפכו אותנו לעדה דתית. מדינה
יהודית דמוקרטית – תרתי דסתרי. דרך אגב, בשום ספר תפילה לא תמצאו את היהודית – יש
עם ישראל, בני ישראל, בת ישראל, ארץ ישראל,
אבל היהודית הזאת באה כדי למדר למעלה מ20 אחוז מהאזרחים בארץ הזאת
מזכויותיהם. ולכן זה יהודית דמוקרטית, ולכן אין זכויות לאחרים. כי כל אחד הוא הרי
עם נפרד, ויש הפרדה ביניהם, ומותר להגיד שיש אלמנטים של אפרטהייד ברורים מאוד. אני
אומרת לכם את זה לא מפני שאני מתביישת אלא מפני שאני חרדה, כי הקמנו כאן מדינה,
הייתה פה בנייה, הייתה פה תקווה, הייתה פה אמונה באדם. אין תקווה היום ואין אמונה
באדם, יש כוח והכוח הזה מטיל עלינו חרפה גדולה. אנחנו לא רוצים את הכוח, אנחנו
רוצים צבא מוסרי והוא איננו כזה ועל זה עלינו להילחם ועל הממשלה שתהיה מוסרית
יותר. תודה רבה.
2009-12-27-A2
16:29
עו"ד מיכאל ספרד
טוב, לנצח בבג"צ זה דבר אחד ולגרום
לזה באמת להתממש בשטח זה דבר אחר בישראל. צה"ל לא הרג חפים מפשע בפעם הראשונה
בעופרת יצוקה, זו גם לא הייתה הפעם הראשונה שאנחנו הפגזנו אזורים אזרחיים, ובכל
זאת התחושה של כולנו, אני חושב פה, שיש משהו מיוחד בעופרת יצוקה. התחושה שלי כבר
בימי ההתקפה הראשונים הייתה שיש פה משהו שונה, שיש פה בכל זאת איזושהי חצייה של
איזושהי קו שלהגדיר אותו במדויק היה קשה בימים ההם. ובמשך השנה שחלפה התחושה הזו
רק הלכה והתעצמה. נכון שיש גם אלמנטים אחרים שהפכו את ההתקפה הזו להתקפה שיצרה
תקדימים, בוודאי מבחינה משפטית, המציאות המשפטית של הסכסוך תימדד, ואני אומר לכם
את זה בביטחון מוחלט, תימדד עד עופרת יצוקה ומעופרת יצוקה. הדברים לא יהיו אותו
דבר עבור ישראל ועבור ישראלים. ובכל זאת, לנסות לזהות את הדבר הזה, הערכי-המוסרי,
שקרה לנו שם בעזה לפני שנה, זו לא מלאכה פשוטה משום שכשמסתכלים על הרקורד שלנו
קודם – הרקורד שלנו לא היה מי יודע מה גם קודם. בשבת ישבתי וניסיתי להבין למה עבור
אנשים שנמצאים פחות או יותר במקום בו אנחנו נמצאים, שעברו לא מעט משברים, משברי
זהות עם המדינה, ואפשר לסמן את נתיב המשברים – לבנון 1, אינתיפאדה, אינתיפאדה
שנייה, לבנון 2 – בכל זאת התחושה הייתה שמשהו היה אחר, ובכל זאת הייתה פה איזושהי
עליית מדרגה מיוחדת. אז ישבתי וכתבתי, ניסיתי להעלות על הכתב את מה שאני מרגיש,
ושלא כמנהגי כשאני מדבר לפני קהל – אני כן אקרא מהכתב.
שנה חלפה. רק שנה אבל כבר ניתן לומר שזה
לא היה עוד "קשת בענן", "גשמי קיץ" או "ימי תשובה" –
מבצעי צה"ל מהשנים האחרונות בעזה.
אולי התחלף הקצין האחראי על כינויי מבצעים ואולי מאגר השמות הפסטורליים
אזל, בכל אופן – ההתקפה הפראית האחרונה
שלנו על עזה קיבלה שם עם קונוטציה אלימה דווקא, עופרת יצוקה. במבט לאחור, מבצע
עופרת יצוקה הוא רגע מכונן בהוויה הערכית של החברה הישראלית. שם, ברצועה הנצורה,
חשפנו את עצמנו לאמת צלולה, חסרת בושה ומסכות. אמת שממנה ברחנו בשיטות הדחקה
ורמייה עצמית שתחכומן הלך והשתכלל ממלחמה למלחמה, ממבצע למבצע. כמו גבר שמואס
בהעמדת הפנים של התקינות הפוליטית ומורה לאשתו בזעם להיכנס למטבח, יצאנו גם אנחנו
מהארון – זה מי שאנחנו, ואנחנו גאים בכך. בעופרת יצוקה המטרנו פצצות ממטוסי קרב
במשך שלושה שבועות על אחד האזורים האזרחיים הצפופים ביותר בעולם, כיוונו את נשקינו
למטרות אזרחיות מובהקות, עשינו שימוש בזרחן, החרבנו כשיטה מתוך כוונת מכוון אלפי בתים
פרטיים ומבני ציבור, והכל תוך שאנחנו משמרים מצור הדוק שלא מאפשר לאזרחים
המעוניינים בכך להימלט אל מחוץ לאזור הקרבות. לא הקמנו מחנה פליטים זמני לאזרחים,
לא יצרנו מסדרון חילוץ הומניטארי, לא חסנו על בתי חולים, על מחסני המזון ואף לא על
ארגוני הסיוע של האו"ם. גם לא הבענו צער מזויף, לא טענו לטעויות טרגיות
ואפילו לא הובלנו ילדים פלסטינים פצועים לבתי חולים בישראל. התוצאה מזוויעה –
כ1400 הרוגים שיותר ממחצית מהם לא השתתפו בלחימה, ומהם 320 קטינים ו-120 נשים,
ואלו הם נתונים ישראלים. בשלושה שבועות הרגנו יותר פלסטינים מאשר בכל האינתיפאדה
הראשונה וכל האירועים האלימים בשטחים עד לפרוץ השנייה גם יחד – 1987 עד 2000.
אזרחי עזה, שעוד קודם לכן הפכו על ידינו לכלואים בבית הסוהר שיצרנו עבורם, גילו
שהסוהרים הציתו אש במכלאה וזרקו את המפתח מהחלון. לא התיימרנו לעמוד בסטנדרטים
שאיננו מאמינים בהם, וגם לא לשלם להם מס שפתיים. משרדי ממשלה? אין בעיה, הם רשמית
יעד להתקפה. אז מה אם עובדים שם אזרחים? אז מה אם מנהלים משם את החיים האזרחיים –
את התחבורה, את החקלאות ואת הסעד של מיליון וחצי בני אדם? חיסול קולקטיבי של מעל למאה חניכי קורס שוטרים
על מגרש המסדרים במהלך טקס הסיום? בהחלט, הם עוד פלסטינים במדים, זה קטן עלינו.
ירי זרחן לבן, כזה שממשיך לבעור ימים אחרי שיגורו על סמטאות בהם משחקים ילדים?
הקיבה שלנו עשויה מברזל. אנחנו מעכלים בקלות כל רעל. הלב שלנו עשוי מפלדה. איננו
חסים על איש. עופרת יצוקה היא מלחמת השחרור השנייה שלנו. בראשונה השתחררנו מ-2000
שנות חיים תחת שלטונות הגויים, בשנייה השתחררנו מכבלי המוסר והמורשת היהודיים שהיו
תקועים עמוק בגרוננו שנים. מהאיסור להמית צדיקים רשע, מלקחיו המתבקשים של זיכרון
היותנו עם נכבש חסר זכויות, מתובנותיו הבלתי נמנעים של מי שהושתקו, הופלו וקיבלו
יחס השמור לתת בני אדם. חלק מאלה כבר הפרנו בעבר, אבל אולי לא גילינו זאת לעצמנו.
הפעם החלטנו שדי להצגות, מספיק שיקרנו לעולם ולעצמנו, מהיום נאמר את האמת. מדינת
היהודים סבורה שצריך לשנות את דיני המלחמה באופן שיקטין את הסיכון שנשקף ללוחמים
גם אם על חשבון הגדלת הסיכון לאזרחים. מדינת היהודים מאמינה שבמלחמה החדשה מותר
לתקוף
יעדים אזרחיים, שמותר ואפילו צריך
להפגיז תחנות כוח, שמעניקות חשמל למאות אלפי אזרחים, לחסל את תשתיות המזון, למחוק
בתי ספר ומסגדים. מדינת היהודים לא תסבול ביקורת, לא חיצונית ולא פנימית. את
החירות החדשה יישמנו מיד גם כלפי קולות אופוזיציוניים ישראלים. משטרת ישראל עצרה
באופן חסר תקדים מאות מפגינים שמחו נגד המלחמה. דובר צה"ל, קצין במדים, הפיק
מסע הכפשות ודה-לגיטימציה נגד ארגונים שמתחו ביקורת על פעילות הצבא, ושר החוץ עמל
לייבש את מקורות המימון שלהם. הרקב אכל בכל, במפקדים שפקדו, בלוחמים שביצעו, בעורכי
הדין שאישרו, בשופטים שעצרו, באקדמאים ששתקו ובעיתונות שליבתה את אש המלחמה
והתמסרה לדובר צה"ל עד שהפכה למדור בחטיבה שבפיקודו. לתהליכים האלו יש כמובן
מחיר. הם מולידים אובדן אמון ביכולתה של החברה הישראלית למצוא בתוכה את העוצמות
הנדרשות לחזרה לערכים המוסריים שעליה קמה. הם יוצרים תמיכה בלחץ חיצוני, בחקירות
בינלאומיות, בתביעות בחו"ל, בחרמות ובסנקציות. לכל אלו יש עתה בסיס משפטי
ומוסרי לפרוח. ואנחנו, המכורים לחירות ההדק המוצהרת, לא מעלים על דעתנו גמילה.
02:03
יזהר באר
ערב טוב. קודמי, גדעון לוי, דיברה על
חלקה של התקשורת בתוצאה המופלאה הזאת שאנחנו רואים לפני המבצע, במהלך המבצע,
ולמעשה בכל מלחמות, לא רק מלחמות, בכל מבצע, בכל משבר ביטחוני, אנחנו רואים בדיוק
אותו דבר – איך התקשורת הישראלית מגיבה באינסטינקט, ברפלקס מיידי וחד משמעי. כשיש
משבר ביטחוני, כשיש מלחמה, כשיש מבצע –
מתאחדת סביב הדגל באמירת "הן" מוחלט ובהצדקת הצעד הצבאי באופן מוחלט,
ואנחנו רואים את הפנומן הבלתי רגיל הזה שקרוב ל-100 אחוזים מדעת הקהל היהודית
תומכת במבצע כאופציה היחידה והנבחרת. מה שאני אעשה בזמן הקצר שיש לי, אני לא אדבר
מהבטן, אני אנסה ללכת איתכם דרך מספר דוגמאות ונראה איך נוצר הדבר הזה באמצעות
השיח התקשורתי. לפני המלחמה ובמהלך המלחמה וגם במלחמה הקודמת.
כמו שאנחנו נראה בכותרות העיתונים
בתחילת המלחמה, בתחילת המבצע – אנחנו רואים תמיכה מוחלטת. הדגשה, הבלטה של הנרטיב
המלחמתי. אנחנו רואים את הניסוח המתלהם, המעורר השראה מלחמתית, תמונות העשן, את
הכותרות, בכל העיתונים. העיתונות המרכזית, אני חייב לומר, החדשות – הם החלק
העיקרי, הם החלק החשוב מבחינת הצרכנים כי הם מספרים את הסיפור לכאורה באופן לא
מוטה, הם מספרים את הסיפור שקורה עכשיו. ידיעות אחרונות עלה על כולם, העיתון הנפוץ
תוארהל לוכי ינא ,תירבע ירבודל הז תא תוארהל לוכי ינא ,םירבוע ונחנא םא .הנידמב את
זה לדוברי צרפתית, סינית, זה לא משנה, מספיק להסתכל על התמונות. אנחנו נראה יום
אחרי יום במהלך המלחמה, כל העמודים הראשונים ממוסגרים כסיפור מלחמה – מנצחים, מרביצים,
מכאיבים, שמחים, כמהים להיכנס פנימה,
מתחבקים, חוץ מיום אחד – התמונה השמאלית, אתם רואים, אם הייתי מסכם את כל
עמודי ידיעות אחרונות, העמודים הראשונים לאורך המלחמה הם סיפור של ניצחון, התקפה
וגאווה לאומית. הסיפור של הקורבן, אנחנו כקורבן, עולה פעם אחת בעמוד ההוא שאנחנו
רואים, את הגן ילדים בבאר שבע שנפגע. אגב, היה דיון על הפסקת אש ובאותו יום אמר
ראש הממשלה, ביום שפורסם העמוד הזה, "איך נעשה הפסקת אש עם אויב שיורה טילים
על גני הילדים שלנו?". במאמר מוסגר, כשאנחנו מדברים על עמדה של העיתונות, עיתונות
זה לא רק פטריוטיות ריקה, לא רק התלהמות, לא רק אידיאולוגיה, אם תרצו. אין
אידיאולוגיה בד"כ בעיתונות, יש הרבה כלכלה, מסחר, רייטינג, עידן הרייטינג.
רבותי, עיתונות בעידן שלנו לא יכולה שלא לתמוך במלחמה ולו רק משיקולים מסחריים,
כאשר דעת הקהל תומכת ברובה המוחלט בצעדים הצבאיים, היא פטריוטית. כלי תקשורת מרכזי
לא יכול ללכת נגד הזרם כיוון שאז הוא יאבד את הצרכנים שלו, ואז אנחנו רואים איך
המלחמה ומסקרי המלחמה הם אחד. עיתון ידיעות אחרונות הוא גם מספר לנו על המלחמה
והוא גם מחלק חבילות שי באותו זמן לחיילים שמנהלים את המלחמה, ואחד מהאייטמים של
"חבילת השי" הוא כמו שאתם רואים בעיתון ידיעות אחרונות. אני אתייחס לשתיים,
שלוש דוגמאות קצרות מהסיקור והבעיות שהיו בו. אחת הבעיות שכולכם וודאי הייתם ערים
להן – איך לא נעשתה שום בדיקה, שום ניסיון לתת מיקור אינפורמציה אחר מלבד המקור
היחידי שהיה אז בתוקף בהיעדר כניסה לכתבים, והוא דובר צה"ל. נראה דוגמה אחת
ששודרה בזמנו. משאית של גראדים שהותקפה על ידי חיל האוויר, או כך לפחות מספרים.
שימו לב שאין שום ניסיון להביע מעט הסתייגות או להציג מקור אינפורמציה אחר, נוסף.
הצילומים הם של דובר צה"ל. וזה נמשך ונמשך. מה שקרה, ואני אומר את זה מידיעה
אישית, "בצלם" פרסם תחקיר על אותה פרשה עצמה, של משאית הגראדים, והעלה
שלא מדובר במשאית גראדים אלא במשאית שנשאה חומרי מסגרות, בלוני חמצן של מסגרייה
שנפגעה קודם לכן על ידי הפצצת חיל האוויר ובעל המסגרייה ביקש להציל את הרכוש שלו
והחפצים המאורכים שנראו לחיל האוויר כטילים הופצצו וההרוגים כולם הם שבעה מהשכנים
שעזרו בהעמסת המשאית של אותו מסגר. כל כלי התקשורת קיבלו את המידע הזה ,אף אחד לא
פרסם אותו. במקביל, עמירה הס מ"הארץ" עשתה תחקיר עצמאי והעלתה את אותן
תוצאות שאכן מדובר במשאית אזרחית ושכל ההרוגים הם אזרחים שלא היו קשורים בשום
פעילות. דברים כאלה קורים במלחמה, אנחנו לא תמימים, עיתונאים לא יודעים הכל או
יכולים לדעת הכל, מה שמטריד במקרה הזה ובמקרים האחרים שמידע אחר היה בידי
העיתונאים והם לא פרסמו לא בזמן ולא אחרי, גם אחרי שהדברים התגלו בוודאות הקרובה
למוחלטת שהם לא כפי שפורסמו מלכתחילה לא היה תיקון לדברים. מקרה שני שאני רוצה
להתייחס אליו – הפגיעה המסיבית בבית הספר של אונר"א, עם עשרות אזרחים, נשים,
ילדים שנהרגו. ברוב כלי התקשורת הדברים פורסמו בהבלטה, כמו שאתם רואים
ב"מעריב" אותו יום. העיתון הנפוץ במדינה לא הזכיר את האירוע, האירוע הכי
דרמטי אולי של פגיעה באזרחים במהלך המלחמה. אפשר לראות, נתחיל בעמוד הראשון, העמוד
הראשון של ידיעות אחרונות לא רק שלא הזכיר את האירוע במילה אחת אלא מסגר את כל הסיפור
של אותו יום בהסתתרות של ראשי החמאס בבית החולים של עזה, כלומר במוסדות אזרחיים,
הם מתחבאים במוסדות אזרחיים. וזה נמשך בעמודים הבאים, כותרות, עמודים 6,7, כפולה,
"מקלט צמרת החמאס מתחת לילדים החולים", "האכזריות של אנשי החמאס –
יורים מתוך בתי ספר, מסתתרים במסגדים ומאלצים ילדים לשמש להם מגן אנושי", כל
זה מסגור לסיפור של היום הכי קשה, אולי, מבחינת פגיעה באזרחים בזמן המבצע בעזה,
כאשר בעצם אומרים לנו "הם מביאים את זה על עצמם, הם גורמים לנו להפציץ אותם
בתוך מוסדות אזרחיים". בעמוד 7 ישנה ידיעה קטנה, וזאת הידיעה. כלומר, קוראי
ידיעות אחרונות, שהם רוב קוראי העיתונים בארץ, לא ידעו בכלל שהיה אירוע כזה באותו
יום אלא אם כן הם הגיעו עד עמוד 7 וקראו את הדברים. זה לא אופייני רק לאירוע הזה,
אנחנו רואים שבכל מבצע, בכל אירוע בטחוני, בכל משבר בטחוני, האינסטינקט הוא אחד –
דעת הקהל בעקבות העיתונות ודעת הקהל בהשפעה ובאינטראקציה עם העיתונות מתאחדים סביב
הדגל. אם אני אסיים במלחמה הקודמת, מלחמת לבנון השנייה, שני הרגעים המכוננים של
המלחמה היו רגע הכרזתה או תחילה, והרגע השני בהפסקת האש או על סף הפסקת האש. בשני
הרגעים המכוננים העיתונות הישראלית אמרה במילה אחת "מלחמה". היא לא נתנה
שום אופציה אחרת, שום אלטרנטיבות, שום דיון האם יכול להיות אחרת, האם יש דרכים
חלופיות. בכל כלי התקשורת המרכזיים זה היה, כולל הארץ. מי שלא זוכר, הכותרת הראשית
ערב הפסקת האש הייתה ב"הארץ" בעצם רשימה של ארי שביט שבה הוא מאיים על
ראש הממשלה – אם הוא עוצר את המלחמה הוא צריך להתפטר ברגע זה. והדברים פורסמו
ככתבה ראשית מתחת ללוגו של עיתון "הארץ". כך שהמלחמה האחרונה אין בה שום
חידוש בתפקוד של התקשורת הישראלית. מה שהיה הוא ישנו. הסלט הזה של דעת קהל מתלהמת,
מפוחדת, שבויה במנטאליות המצור, עם עיתונות מתלהמת ומלהיטה שלא נותנת מקורות אינפורמציה
אחרים, שלא נותנת חלופות, שלא נותנת אלטרנטיבות, מביא לפנומן הזה שקרוב למאה
אחוזים מדעת הקהל היהודית תומכים באופן מוחלט בצעדים הצבאיים ובהצדקת המלחמה
כאופציה היחידה. תודה רבה.
32:15
דב חנין