כשקבלה את הכוכב האדום הראשון, נרעדה קלות. זה היה בזמן העבודה, והיא הרגישה כאילו הכוכב הזה הוא כמו זבוב מטריד, שלא משנה כמה תרחיק אותו בידיך, הוא תמיד יחזור. . הבלוג היה מפלטה היחיד. כבר שנים שהיא קמה בכל בוקר לאותו מקום עבודה משמים. שנים שהיא יודעת שהגיע הזמן לשינוי. שנים שהיא נצמדת למוכר ולרע, במקום לקום ולשנות. כשגילתה, בשיטוט מקרי באינטרנט את הקפה, הבינה שמצאה את דרכה החוצה. בכל פעם שהיה לה רע, בכל פעם שטרדו אותה המחשבות על השינוי הנחוץ בחייה, נמלטה אל נבכי הבלוג, כותבת את דמיונה הקודח, שופכת מילותיה אל המקלדת, וסופרת את כוכביה. . ככל שרבו כוכביה, ככל שרבו חבריה הוירטואליים, נשאבה יותר ויותר אל הבלוג שלה, מנהלת את חייה האמיתיים, רק כדי למלא את הצרכים הפיזיים של גופה. גופה הפיזי התרוקן עד מהרה, והפף לישותה החיצונית, זו שהעולם האמיתי רואה ומגיב אליו, זו שמכסה על חייה הוירטואליים שהפכו אמיתיים מיום ליום. כל כוכב ירוק, כל תגובה, אישור חברות, כל אלו נפחו את גאוותה עוד ועוד, מרחיקים אותה לספירות גבוהות יותר, מחוץ לגופה, אל חיים חדשים שהפכו המציאות החדשה של חייה. . ואז הוא הגיע. הכוכב האדום. כולם אמרו לה להתעלם. כן. יש כאלו שזהו תחביבם לבוא ולהציק. כאלו שכל מטרתם בקפה הוא להאדים פני חבריהם ברבים. שמחה לגלות שכל מילות ההרגעה שקיבלה מלוות היו בכוכבים ירוקים למכביר, כוכבים שלקחו אותה עוד ועוד למעלה, אל עולמות שלא ידעה קודם, ועתה שתתה אותם בצמא. .. הכוכב האדום השני הנחית אותה לקרקע באיבחת חמש פאותיו. עמדה מולו משותקת, נבוכה, לא מבינה מה רע עשתה לאותו אחד שכבר לו זו הפעם השניה שהוא יורה בה את כוכביו המורעלים. חיפשה בהיסטוריית ההתכתבויות שלה, אם פגעה בו, אבל הוא אפילו לא נמנה על חבריה, מעולם לא כתבה לו מאום, והבלוג שלו הכיל פוסט אחד בודד ומכוכב, שהעניק לו את הכוח לככב. . בין לבין המיילים בעבודתה הפיזית היתה בוהה במסך במסך בהשתאות, מנסה להבין מהיכן צץ האיש האלמוני, חסר הפנים והשם, שמכתים כך את עולמה המושלם. העולם שגרם לה להמתין בקוצר רוח בכל יום, לרגע בו תגיע הביתה. הניתוק מן המחשב בדרך קשה לה; מעלה בעיני רוחה את המסך המרצד, בעת נסיעתה באוטובוס, רק כדי לא להרגיש תלושה. וכשהיא כבר סוף סוף בבית, היא חרדה מהדלקתו, פן יצנח עליה אדום אחד נוסף. . החליטה לנסות להתרגל למציאות החדשה. הדבר כמעט עלה בידיה עד ששבה יום אחד לביתה וכשהוציאה את מכתביה מתיבת הדואר צנח משם לרגליה כוכב אדום נוסף. נייר משי באדום זועק, שריחף קלות עד שנגע בקרקע. היא עלתה בריצה לביתה נועלת אחריה את הדלת, מפחדת להתקרב למחשב. בעודה יושבת מכורבלת על רצפת הסלון שמעה רחשים מעבר לדלת, וכוכב אדום נוסף נשלח אליה מתחת לחריץ הכניסה. עד שהעיזה ופתחה את המנעולים המככב כבר לא היה שם. . הכוכב הבא הגיע ב SMS, משאיר אותה אובדת עצות ומפוחדת. מנסה לגלגל בראשה האם אי פעם נחשפה בזהותה האמיתית בפני מי מחבריה בקפה. היא שכל כך הקפידה להפריד את חייה הפיזיים מחיי הקפה שלה, היא שתמיד סובבה בקפה באלמוניותה המבורכת, כבר לא היתה בטוחה. בעצם כן היתה בטוחה. מעולם לא חשפה, ולו את הפרט הקטן ביותר על עצמה. ושמא כן? . חלומות ביעותים טרפו את שנתה. היה זה הערב הראשון מזה חודשים רבים שבו לא פתחה את המחשב, ונשארה רק עם ישותה הפיזית, גופה הריק, האני שכולם הכירו שכבר לא היה בו מאום. . הגיעה לעבודה למחרת היום ברגליים כושלות. כשפתחה את דלתות הזכוכית של המשרד, הרגישה לראשונה בחייה, שמחה להיות במקום העבודה שכל כך לא אהבה. הרגישה איך קירותיו הם כבר לא נטל על נפשה, אלא קירות מגן שעוטפים אותה בביטחון וצעדה אל חדרה. כשנכנסה אליו, שמה ידה על פיה כדי שלא תימלט ממנו זעקה. על השולחן חיכה לה כוכב אדום. . היא התיישבה במהירות. פותחת את המחשב, מדלגת על פני המטלות, היישר לקפה. לבלוג שלה. החלה למחוק פוסט אחרי פוסט. כוכביה הירוקים נמוגים בזה אחר זה, ועולמה האחר, הוירטואלי, הולך ומתרוקן, הולך ונמוג. בתחילה הרגישה עקצוץ בכפות רגליה, אבל התעלמה. היא חייבת למחוק הכל ועכשיו. להיעלם. העקצוץ התפשט במעלה רגליה. עם כל פוסט שמחקה הוא כבש לו עוד ועוד נתחים מגופה. עיניה התכסו ערפל, אבל היא לא עצרה. . כשמחקה את הפוסט האחרון שנשאר, ואת שארית כוכביה, התפנתה למחיקתו של הכרטיס שלה. למחיקתה הסופית של הזהות ההיא שלוותה אותה בחייה שחשבה שהם הם חייה האמיתיים. היא שלחה את אצבעה אל מקש ה-Delete, ובשניה שלחצה עליו, נכנס לחדר הבוס שלה. היא חייכה אליו חיוך מזוייף, תמהה מדוע הוא מסתכל סביבו, ולא מחזיר לה חיוך. הוא יצא מהחדר קורא במסדרון: "מישהו ראה את מיכל?" |