נשים וכל מה שבניהם.
פוסטים פופולאריים
-
"דודה" אירן .
23/11/09 | 2351 צפיות
-
מת , מת ,כלב מת .
2/9/10 | 1264 צפיות
-
על העיוורון
28/12/11 | 1846 צפיות
-
האם יש הבדל בין "נטורי קרתא" לבין השמאל הקיצוני בישראל???
6/10/09 | 1995 צפיות
-
למה אין עונש מוות בישראל ?!
25/9/09 | 2648 צפיות
-
קצת על נשיות , אימהות ומה שבניהם
6/9/09 | 882 צפיות
פוסטים אחרונים
- בתוך תוכי 13/6/12
- מעגלים נסגרים , מעגלים נפתחים ובחיים האלה לכל אדם ,הרבה מעגלים 17/4/12
- למה כשאיני מותרת האהבה נקראת אל דרכי .. 27/2/12
- לפעמים 18/1/12
- רסיסי ילדות 31/12/11
- על העיוורון 28/12/11
ה' נתן וגם לקח
המשך ל"בעצב תלדי". אחרי הלידה זרם לי המון דם והייתי חלשה , מאדרה יוסף לא הרשתה לי לגעת בכלים לבשל או להתקרב לבעלי , שמחתי, חשבתי שיהיה לי שקט , אבל מה אני אגיד לך , שקט היה , היה יותר מדיי שקט. אחרי הלידה שכבתי 20 ימים בחדר לבד , רק אני והתינוק שלי, יוסף היה בא לפעמים לבקר, מאדרה יוסף הייתה נכנסת לפעמים לראות את יצחק , אבל כל היום הייתי לבד, שוכבת על השטיח ומסתכלת על הילד שלי ואומרת לאלוהים תודה רבה. במשך כל הזמן הזה , ניסתי להניק את התינוק ,אבל לא יכולתי , השדיים שלי היו גדולים וקשים ובערו מכאב , לא יכולתי לתת לתינוק שלי חלב , הכול כאב לי וירד לי דם, אבל לא וויתרתי , לא רציתי שהוא ישתה חלב של אישה אחרת . כשהצלחתי להניק, הרגשתי הכי טוב שבעולם, הנה סוף סוף הבן שלי שותה את החלב שלי ואני אתן לו לשתות ולאכול כל הזמן , כדי שהוא יגדל ויהיה חזק. מאוד כאב לי למטה , כמו בפעם הראשונה ,את יודעת "שעשינו" את זה, אבל יותר גרוע , הרגשתי שהכול למטה שם קרוע ולא ידעתי מה לעשות . שאלתי את זֵנֶה אָרֶאַג'וּן (אשתו של המרפא) מה עושים והיא הציעה לי לשים סמרטוטים טבולים במים עם סַבּוֹנַאבֵ (סבון) ,לשתות *חַאָק שִיר ולאכול טוב בשביל שאני אתחזק.
שמונה ימים אחרי הלידה, הזמינו את המוהל אברם מולא שיעשה את ברית המילה .מהבוקר הרגשתי רע, הבטן כאבה לי , הרגלים רעדו והחזקתי את הילד שלי , קרוב לחזה , שרתי לו שירים וסיפרתי לו סיפורים בכדי שהוא לא יפחד , אבל מסכן הוא לא פחד , אני זו שרעדה מפחד. הברית הייתה בבית הכנסת , מרדכי אבא של יוסף היה הסנדק , הושיבו אותו על כיסא אליהו הנביא , וחמותי לקחה את התינוק ממני , והעבירה אותו ליוסף בעלי והוא העביר אותו למוהל שנתן את התינוק לחמי מרדכי. המוהל התחיל בתפילה והכין על שולחן קטן את הסכין , בקבוק יין , כוס ,פיסות בד ואבקה בצבע צהוב, איך שהוא הרים את הסכין מעל הבולבול של הילד שלי, ראיתי חושך והתעלפתי , מהר רצה אלי גיסתי ושפכה עליי מים והעירה אותי , הושיבו אותי על כיסא ושתי נשים נפנפו עליי במטפחות , לעשות לי אוויר ,לא יכולתי לזוז , שאלתי עם "המילה" נגמרה והם אמרו שהכול נגמר והולכים עכשיו הביתה .
לבית כבר הגיעו כל המוזמנים , הנשים ישבו בחדר אחד והגברים בחדר השני.כולם מסביבי , צחקו , אכלו ושתו ואני ויצחק התינוק , ישבנו בחברת הנשים ובכינו , הוא בכה מכאב ואני בכיתי מכאבים למטה ומשמחה .הנה יש לי ילד , שהוא שלי ורק שלי ואף אחד לא ייקח אותו ממני ואני אטפל בו ואשחק איתו ולא אתן אותו לאף אחד , לא אתן לאף אחד לגעת בו , ככה חשבתי . שמחתי שיוסף שמע בקולי וקרא לבן שלנו בשם יצחק, על שם יצחק אבינו , חשבתי שהשם ייתן לו שמחת חיים וצחוק.
יצחק נולד אחרי חג חנוכה , מזג האוויר היה קשה, התחיל לרדת שלג והיה קר מאוד.כל היום היינו בתוך הבית , הייתי יוצאת החוצה רק להביא שלג בסיר , בכדי שנרתיח אותו ויהיה לנו מים לשתיה ולבישול. הייתי מבשל אָש ומש – את יודעת מש עם קצת אורז גרונות של תרנגול , עם הרבה בצל וכורכום , היה יוצא טעים כמו מַן – ומחמם כמו תנור בתוך הבטן. לפעמים הייתי הולכת לשוק , עם יוסף לקנות קצת אוכל. בלילות היינו ישנים , יוסף יצחק ואני קרוב ל כּוּרְסִי (קמין מאולתר , מתחת לשולחן המכוסה בשמיכה היו מבעירים אש .) כדי שיהיה לנו חם .הכי אהבתי את הלילות , לאחר שהייתי מסיימת את עבודות הבית , הייתי הולכת למיטה לישון .את יצחק הייתי משכיבה בין יוסף לביני , ככה שוכבת על הצד , מכניסה לו את הפטמה שלי לפה , שישתה ויאכל והייתי מספרת לו סיפורים , על האחים שלי ועל ההורים שלי , אח"כ הייתי שרה לו שיר בכדי שהוא יירדם : *אַהֵי אַהֵי , גוֹלֵ-ה פוּנָה , גָדַה אּוֹמַד , דֶרֵה חוּנֶה , בֶוֹרוֹ קוֹצ' קוֹצ' , הַמֶהסַאַיָיה, אַז אִין בֶצֵ'ה צִי' מִיכַהִי ... הכי מצחיק , זה שיוסף היה נרדם ראשון , כאילו שרתי לו את השיר ולא לבן שלו.אלו היו השעות היפות שלי , ככה בשקט , מתחת לשמיכה , הייתי מסתכלת על יצחק שלי והלב שלי היה נהיה גדול ורחב.
לילה אחד , כשיצחק היה בן חצי שנה , הרגשתי שהוא לא רגוע , כל הלילה הוא הסתובב במיטה והיה לו חום , הרמתי אותו , חיבקתי אותו , נתתי לו פטמה , אבל הוא לא רצה , לא היה לו כוח לינוק . בבוקר מוקדם איך שהשמש עלתה , ראיתי שעל הגוף שלו יש סימנים ונקודות אדומות .מהר לקחתי סמרטוטים והרטבתי אותם ושמתי לו על המצח להוריד לו את החום , ראיתי שהילד רועד אז שמתי עליו עוד שמיכה . בינתיים אני בוכה וצועקת יוסף , יוסף בִיָא אִינְגַ'ה (בוא הנה) אבל אף אחד לא בא.קראתי לחמותי "מאדרה יוסף" , מאדרה יוסף בִיָא אִינְגַ'ה, אבל גם היא לא ענתה הבנתי שאני לבד בבית ונבהלתי נורא.לקחתי את יצחק עטוף בשמיכות ורצתי החוצה לשכנה אסתר *מוֹלַא ,איך שהיא הסתכלה על הילד , היא החווירה ואמרה לי לחזור הביתה מהר ולא להוציא את הילד החוצה , כי לילד שלי יש אבעבועות וזה מסוכן . נבהלתי וביקשתי ממנה לקרוא, *לֶאַָרָאג'וּן המרפא .רצתי בחזרה הביתה בוכה ולא ממש יודעת מה לעשות . פחדתי שמשהו רע יקרא ליצחק שלי ובבית התחלתי להתפלל לאלוהים , שלא ייקח לי אותו, בכיתי ותלשתי לעצמי את השערות אבל זה לא עזר. יוסף ואימא שלו , חזרו מהשוק וכשהם ראו אותי בוכה ומרביצה לעצמי , הם נבהלו , מיד הם שאלו מה קרה?? אמרתי להם שיצחק חולה מאוד וצריך לקרוא לֶאַָרָאג'וּן המרפא ואני לא יודעת מה לעשות . מאדרה יוסף , הסתכלה על יצחק ומיד ראתה שהוא חולה מאוד, מהר היא הורידה את השמיכות מעליו ושלחה אותי להכין מים עם חומץ וטבלה בו סמרטוטים והניחה על כל הגוף שלו , לאט לאט החום התחיל לרדת אבל הילד היה חלש . בערב הגיע אַָרָאג'וּן המרפא , הוא היה מחוץ לעיר ואיך שהוא הגיע ,אשתו שלחה אותו אלינו לבדוק את יצחק ואחרי שהוא בדק אותו ,הוא אמר שהיומיים הבאים הם הימים שנדע אם על הילד נגזר למות מהמחלה או לחיות . בינתיים הוא השאיר הוראות , לתת לו לשתות אַבְג'וּש על נָבָאַת (מים חמים עם סוכר קנים) ותה גֹּל-הֵ גָב זֶבוֹן (פרח לשון הפר). כל הלילה טיפלתי ביצחק , החום שלו עלה וירד , עלה וירד.מוקדם בבוקר, עייפה מבכי , נפלתי לתוך השינה פתאום התעוררתי בבהלה , הסתכלתי ביצחק וראיתי שהוא מסתכל קדימה ולא זז.ואז הבנתי שמלאך המוות לקח אותו ממני בדיוק כשנרדמתי ולא יכולתי להגן עליו. התחלתי לצעוק ולצרוח , הֶי חוֹדָה, צֶ'רַה פֶסֵרֶם גֶרְפתִי? ( אוי אלוהים למה לקחת את בני) הצעקות שלי העירו את כל בני הבית . יוסף התעורר הסתכל עליי מבולבל , מה קרה לך אישה, דִיבוֹנֶה שוֹדִי (נהיית משוגעת)ואני בוכה ומרביצה לעצמי ולא מצליחה להגיד לו , שהבן הבכור שלנו , שוכב על ידו מת . והוא מסתכל עליי ופתאום אני רואה שהוא מבין מה שקורה והוא קופץ מהמיטה מבוהל ועומד ומסתכל על יצחק , ודמעות מתחילות לזלוג לו מעיניו. מאדרה יוסף , הגיעה בריצה ואיך שהיא ראתה את יצחק היא הבינה מה שקרה , היא הרימה את ידיה כלפי מעלה וסטרה לעצמה והתחילה לצעוק ולבכות , הֶי חוֹדָה, צֶ'רַה גֶרֵפְתִי בָצֵ'ה מָן ?? (למה אלוהים לקחת לי את הילד שלי ?) אלוהים ..... צרחתי בכל כוחי , למה לקחת לי את יצחק, למה ?? למה השארת אותי עוד פעם לבד?? תלשתי את שערות ראשי , הרבצתי לעצמי , סטרתי לירכיי, אלוהים איזה עוון עשיתי ?למה החיים שלי קשים כל כך , למה ?אימא... אימא איפה את , כשאני צריכה אותך את לא לצידי, אני יתומה מאם, יתומה מאב ועכשיו אני יתומה מבני יצחק, אלוהים... קח אותי אליך , אני רוצה למות , למות עם יצחק.אין בליבי אהבה לאף אחד ,לא רוצה לחיות ... לא רוצה להיות , לא פה ולא בעולם הבא, רוצה להעלם , ליפול לתוך החושך לשכוח, לא רוצה כאבי גוף , לא רוצה דָרדֶה דֶל (כאבי לב) אני רק ילדה קטנה. אני בוכה על יצחק , שיותר לא יצחק ולא יחייך אליי בפה בלי שיניים , יצחק בני בכורי , איפה אתה , למה הלכת ?? למה היית צריך להשאיר אותי כאן לבד, למה לא לקחת אותי איתך . צריך להגיד קדיש... צריך להביא את יצחק לקבורה ,ככה חשבתי עטפתי את גופו הקטן בשמיכה והצמדתי לחזי , לא רציתי לעזוב אותו לשנייה.וכך התנדנדתי שעות , לא יכולתי להפסיק לבכות , לא רציתי לתת אותו לאף אחד, גם כשהמולה הגיע , לא הקשבתי לו , בכיתי ולא ראיתי דבר , לא רציתי לעזוב את הילד הקטן שלי , אני הקטנה לא רוצה לתת לו ללכת לבד, לא רוצה שיפחד שם בחושך , לא רוצה שיישאר שם למטה לבד בלי אף אחד , לא , לא ! ואז לקחו אותו ממני בכוח ואני צורחת לאאאאאאאא... תשאירו לי אותו , אני אשמור עליו , הוא שלי , אל תיקחו אותו ממני . יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. אמן. בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵה,ּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵה, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. כך מלמל הרב מעל הקבר הקטן , ואני עומדת מעל הקבר , רואה לא רואה , נתמכת לא נתמכת על ידי שרה אחותי וטריק גיסתי .יוסף עומד בצד עיניו אדומות וידיו רועדות ממלמל את הקדיש על הבן ... נשים מקוננות ,* עמדו מחוץ לבית הקברות ובכו , בכו בשבילי , בכו בשביל יצחק שלי כל אחת ואחת בכתה על המת שלה. ואני , עומדת כפופה , הרגשתי כאילו הלב שלי שבור לרסיסים וכל רסיס דוקר אותי בלב שלי והכול בפנים שותת דם .ואז איבדתי את ההכרה . התעוררתי כשלחיי בוערת מכאב הסטירה שהצליחה להעיר אותי מתוך השחור.ככה איבדתי את הבן הבכור שלי, שחשבתי שאני לא אתן אותו לאף אחד ושאף אחד לא יגע בו .
מאז בכל יום , היית מתעוררת עייפה , משינה ללא חלומות , קמה לאט , כמו זקנה , מתנהלת בכבדות למטבח , שמה קומקום מים על האש , מכינה צאי לבני המשפחה , אח"כ מנקה מעט את הבית ואחרי שסיימתי את כל העבודות שלי , הייתי חוזרת למיטה , שוכבת בוהה ומתפללת לשמיים ומבקשת נחמה , עוד ילד להחזיק בידיים.
כך עברו להם שלוש שנים עקרות , כל חודש חיכיתי לראות עם הווסת הגיע ובכל חודש הולכת למקווה ומתאכזבת מחדש. כל יום שישי , הייתי מדליקה * צ'רָאַקִ-ה שַבָתִי (נרות שבת) ומתפללת ובוכה לאלוהים שיברך אותי בבן , רוצה עוד אחד כמו יצחק, רוצה עוד ילד קטן שאשמור עליו והפעם לא אתן גם למלאך המוות לקחת אותו. אני אעשה איתו עסק , תמורת חיי ילדי אתן לו את חיי , כי מה שווים חיים של אימא ללא הבן שלה ??? .................................................................................................................................
חַאָק שִיר - זהו צמח שניתן לנשים אחרי לידה – לחיזוק.
אָש ומש - אש – מאכל דייסתי עשוי מקטניות (מש, חומוס, חיטה וכו') דומה לחמין. אַהֵי אַהֵי- שיר ערש .
כּוּרְסִי – חימום ביתי -חימום אנלוגי פגשתי בהודו, טיבט, קוריאה ויפן.
אַָרָאג'וּן – פרוש השם אבא של הנפש , הלה היה מרפא אשר עסק ברפואה עממית בשילוב מיני "כשפים" לריפוי והתרת קללות ועין הרע.
אַבְג'וּש על נָבָאַת – מים רותחים עם סוכר קנים גבישי – בתוספת הל – המשקה שימש נגד כאבי בטן .
מוֹלַה – שם של אדם חשוב בקהילה , איש רוח ,מלמד, רב וכדמ'.
מקוננות – קב' נשים , שתפקידם היה לבכות על המת ולספר בשבחו , בד"כ המקוננות והנשים האבלות ובכללם האמהות לא ליוו לקבורה את המת , אלה עמדו מחוץ לבית הקברות , המקרה הזה יוצא מהכלל.
צ'רָאַקִ-ה שַבָתִי – הנרות היו למעשה צמר עיזים - אשר נשות הבית היו מגלגלות וטובלות בכוסית מלאה בשמן .
|
תגובות אחרונות
-
הדרור מספרת-סיפורים
בתגובה על בתוך תוכי
-
הדרור מספרת-סיפורים
בתגובה על מעגלים נסגרים , מעגלים נפתחים ובחיים האלה לכל אדם ,הרבה מעגלים
-
אלכסנדר הגדול
בתגובה על למה כשאיני מותרת האהבה נקראת אל דרכי ..
-
ה ד ר ק ו ן
בתגובה על לפעמים
-
orlym101
בתגובה על על העיוורון
-
ענף
בתגובה על "דודה" אירן .
תגובות (44)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
חיבוק להמשך יום קסום.
בכזו עוצמה של רגש לא ניתקלתי הרבה זמן...
}{
קראתי את זה כשברקע זה מתנגן
מה קרה ??
תגובה כל כך אנמית ?
מפחד ממני האה.????
מצתרף לכולם אורלי יפה מאוד ומרגש. תמשיכי רוצים עוד
דארלינג - הפוסט ברח לפני שהספקתי לסיים ..
סרטים רעים לא חסרים - לאף אחד מאיתנו , כל מה שצריך לאחר שעוברים תקופה רעה , זה פשוט לקום ולבחור בחיים .
כמו שאת עכשיו עושה!!
אוהבת
אורלי.
אור יפתי ,
העיקר שראית את הסרט שאני שמעתי ((-:
דרור ,
אכן סיפורן של הנשים על הציר המשפחתי , מתקבל אצל השומע קשה יותר.
בשיחה עם קרובת משפחה , שאלתי איך היא יכלה לסבול יחס מחפיר שכזה , מדוע היא נתנה להורייה להשיא אותה , למה היא לא התחננה על נפשה ועוד כל מיני רעיונות מודרניים , היא הסתכלה עליי במבט תבוסתני ואמרה , שלא הייתה לה ברירה , מסרו אותה וזהו , כמו חבילה.
כששאלתי גבר מבוגר שהוא אבא וסבא לנכדים ונכדות , איך הוא יכל להנשא לאישה \ילדה צעירה והאם היום במרחק הזמן הוא יכול היה לחשוב שמשיאים את נכדתו בת ה 11 לגבר מבוגר יותר ראיתי מיד איך יורד מסך על פניו, מסך האטימות והתשובה הלאקונית משהו הייתה - ככה זה היה !!
אז ככה היה מה שהיה ומקווה שהעשור החדש , יביא עימו בשורות טובות לאותן נשים "עלומות" אשר חיות , חיים עלובים בכל מיני חברות וקהילות בעולם.
רונן ,
קמה מדינה ורק שהכיוון שאליו היא הולכת משאיר אותי חסרת תיקווה...
שלא תחשוב , שניתן להמיר בקלות , אורחות חיים ומנטליות .
סבלן של הנשים משם , המשיך להתקיים בזכרון שלהן ואף קודד באופן אוטומטי
בחיי בנותיהן , מי לתיקון ומי לסבל.
לא רק באפגניסטן נשים חיות בקושי ובסבל , קיימות מדינות רבות , כמו סומאלייה , מיצריים , פלסטין , אריתריאה , הודו , סין , נפאל , תיאלנד ועוד.
שרה תודה על המחמאה .
אורה יקירתי ,
כשאת מעלה לדיון את שאלת הזהות שלנו ,כנשים , אימהות - אני יכולה רק לומר לך את האני המאמין שלי .
כשקוראים לי אמא של אדווה , אני צוחקת ולא עונה ואז שוב קוראים לי ואני מסתכלת על מי שקרא לי ואומרת , שיש לי שם , כי לפני שנהפכתי לאימא של .. הייתי אורלי ואח"כ ההייתי גם הבת של ... ואחות של ... ונכדה של .. ואחיינית של..
כל הזמן אנו מתוגיים בתבניות מקשרות .
ובהתיחס לצעקת האם\ילדה בסיפור , אל תשכחי מאיזה תרבות היא מגיעה , שם האישה היא קניין והייתה שייכת להורייה ואח"כ לבעלה ומשפחתו , בהמשך לילדייה ואף פעם לא לעצמה.
אישה בעבר (גם היום בחברות מסוימות ) הייתה נמדדת ע"פ הוולדנות שלה, אישה פורייה הייתה בעלת מעמד שונה מאישה עקרה , אישה שילדה בן, מעמדה בקהילה היה גבוהה יותר מאישה שילדה בת וכן הלאה..
אני מודה לך על התגובה האמיתית והנכונה , בתור אחת שאיבדה בן ובתור אחת שמלמדת מהיא צמיחה מתוך משבר, אני מורידה את הכובע בפניך על התגובה האמיתית ומלאת האופטימיות .
אובדן זה זה דבר לא פשוט ולא כל מי שמאבד אדם יקר , קם ויוצא ממעגל האבלות שלו ומי שעושה זאת , הוא כעוף החול , קם מהמשבר מחוזק וממשיך הלאה.
לא שוכח , נהפוך הוא זוכר , אבל ממשיך הלאה....
מאחלת לך אושר והנאה מהמשפחה הסובבת אותך ומהחיים בכלל.
כתיבה מרגשת ביותר
הזכיר לי את דורית רביניאן
אורלי יקרה,
החזקתי חזק את הָרֶחֶם (טוב שהזהרת) וקראתי בלי נשימה.
יש לך יכולת מופלאה לתת לכאב צורה וצבע.
כל כך אותנטי, חי ונושם.
יש לזה טעם של עוד. יישר כוח!
כי מה שווים חיים של אימא ללא הבן שלה ???
האם לאימא יש זהות נוספת ולא רק אימא? האם חיי אימא יכולים להיות בעלי משמעות גם בלי ילדיה?
אני מאמינה שכן. יש לי חברה יקרה מפז, כרמית רון, שאיבדה את כל משפחתה: בעלה ושני ילדיה, בפיגוע במסעדת מצה. אנחנו משוחחות הרבה על הזהות שלנו ועל המהות. היא יודעת לתת לחייה משמעות וערך למרות האובדן הנורא מכל שאין שני לו.
גם הסיפורים שלך הם ילדים שלך.
בתפילה שהשנה האזרחיתשהתחדשה תביא לכולנו ילדים רבים.
אורה של האור ושל הרז.
נהדר אורלי
אוצר זיכרונות שהופכים לזיכרון קולקטיבי (עכשיו גם שלי)
וקמה המדינה והייתה עליה והישתנו תנאי המחיה.
ושם באפגניסטן ממשיכים באותה צורת חיים, וחלק אף תחת שלטון טאליבן החשוך יותר ובאזורי מלחמה.
*
מה אומר לך, אורלי
אני מסכימה עם המגיב למעלה (נדמה לי, מיכאל)
הכתיבה שלך הזכירה לי את חאלד חוסייני.
אותנטי
סיפור קשה הארוג ביד אמן.
בוקר-טוב
לעשור חדש
נקווה שגם יאיר לנו יותר.
האמת, אין לי מילים.
הצלחת לתאר אובדן נורא באותנטיות מדהימה.
ממש ראיתי את הסצינות לנגד עיני.
כשיהיו לי כוכבים, אחזור.
פוקי , את רומזת למשהו ??
שאולי זה מתאים לסיפור של הסבתא המשותפת שלנו ??
לא , זה ערבוב בין כל הדמויות המשפחתיות שלי ושל בעלי וגם מין הסתם שלך ((-:
ממוש - חיבוק אוהב , שנה הבאה ב"ה
אצלך בברית המילה עושה קולולולולולוללולולו
היטבת לתאר את סיפור החיים הזה
מזוית אישית ובאופן נוגע.
זה בהחלט מעורר את המחשבה שמאחרי כל דמות סתמית עומד
סיפור חיים שלם ומרגש.
מקסים *.
נטולת מילים מרוב תדהמה!!!
תודה נשמה !!
יקירתי,
אני נפעם ברמה כזו שניטלו המילים מפי (ואת יודעת שזה נדיר...)
עזר יקר -
אכן כתבתי את המילים באפגנית , אני דוברת גם אפגנית , ברמה דיי טובה ולי זו הייתה הזדמנות להכניס את הצעקה בשפת המקור.
תודה על המחמאות ועל זר הפרחים ...
שנה אזרחית טובה , פורייה (אינשללה שיהיו לך עוד נכדים ונכדות יפים ).
מיכל מקסימונת
יהודית יקרה,
מחמאה ממך שווה הרבה יותר מכוכב .
תודה !
רינה יקירתי ,
לצערי הרב , במדינות העולם השלישי , ילדים קטנים מתו (ועדיין מתים), ממחלות זיהומיות , לאימהות צעירות , לא היה את הנסיון והטיפול שלהם לקה בחסר.
למוות היו צורות רבות , דוגמא קטנה וטפשית - בעייה של אפטות בפה , גרם לילד קושי ביניקה והוא נדון למות ברעב .
היו מחלות מסוגים שונים , בינהם אבעבועות רוח שחורות , שהפילה חללים , גם בקרב המבוגרים.
אמונות טפולות , "המיתו" תינוקות (על זה בסיפור אחר).
לסבתי היה בן , שנפטר בגיל שנה וחצי לערך, ממה לא יודעים .
לחומותי אותו כנ"ל , נישואים בקרב בני משפחה, הביאו לעולם , ילדים חריגים , אשר בעטיים , נשים נזרקו מהבית , הילדים הייו אות וקלון למשפחה.
צר לי שהכאבתי לך ,זו לא הייתה הכוונה.
תודה לך שהגעת , קראת והגבת .
ניפגש בפרק הבא - מקווה שהפשושה שלך תגיע לפני ((-:
שנה אזרחית מעולה, אושר, בריאות , סיפוק, אהבה ושימחה לך ולבן זוגך המדהים !!
חבקו את עצמכם בשמי .
יקירה
הכאב של איבוד הילד, אם שבנה יחידה מת...
קרעת את ליבי...
סיגל
WOOOOW יקרה לי.
קוראת אותך ונשארת בוהה במסך.
וחושבת לי כמה עושר ואהבה את
מביאה בכל רשומה..
התחברתי במיוחד לאהבת האם שאותה
הבעת ברגש, רוך ועדנה.
השארת אותי עם טעם של עוד חברתי
היקרה מאד.
התחברתי לסגנון כתיבתך, ולכשרונך הרב
התמכרתי....
תודה לך על שאת משתפת אותי.
חיבוק לשנה החדשה.
מאחלת לך הגשמת כל משאלות ליבך.
שמחת חיים, וחיוכים בכל ימות השנה.
את כותבת מדהים!! יישר כוחך!
עוד!!!
אורלי אהובה
הגעתי אליך נטולת כוכבים, לא יכולתי להפסיק לקרוא ואת כותבת נהדר עונג של כתיבה. אשוב
הרגת אותייייייייייייייייי
סיפור כל כך קשה וכואב עם כתיבה מרתקת ומשובחת
תרגיעי אותי שזה לא סיפור אמיתי?
הזדהיתי הרבה עם האמא ועם רגשותיה והכאבים הפיזיים והנפשיים
קורע את הלב
אורלי אהובתי, את כותבת בצורה מדהימהההה- מרגישים את ככל הלב והנשמה בכתיבתך.
אוהבת אותך מאוד
*
מרגשת מאוד הכתיבה שלך.
מאוד.
*
שנה אזרחית מצויינת לכולנו!
נויה
נעמה ,ברוכה הבאה !!
שתכתוב אולי איזה שיר , על הקושי שבלהיות אישה ???
תודה נשמה שנה אזרחית פורייה ומעולה לה לה לה .
שנה טובה גם לך איש מקסים ויקר
אורלי יקרה !
איזה כתיבה, איזה תיאור, אותנטי (כתבת באפגנית ואח"כ תרגמת מילה במילה?, נראה כך
).
המשיכי בכך, כשרון יש לך. הוציאי את זה החוצה. חבל שישאר רק כאן. או, אולי את כבר התחלת בכך.
עזר
מצמרר ממש וכתוב נפלא אורלי...
באמת קשה לקריאה אבל שווה כל רגע*
קראתי בנשימה אחת את הכל
מרתק ומעניין
קדימה עוד פרק.....מחכה.
שנה טובה לך ולכל מי שחשוב לך ובעצם
לכולנו.
שווה להיות חברה שלך ((-:
שאתה מזכיר את חלאד חוסייני בנשימה אחת איתי ,זה הרבה יותר ממחמאה,
אממה - המשותף היחידי בינינו זה השערות בחזה ((-: .
הסמקתני ..
ואני , עומדת כפופה , הרגשתי כאילו הלב שלי שבור לרסיסים וכל רסיס דוקר אותי בלב שלי והכול בפנים שותת דם .ואז איבדתי את ההכרה .
התעוררתי כשלחיי בוערת מכאב הסטירה שהצליחה להעיר אותי מתוך השחור.ככה איבדתי את הבן הבכור שלי, שחשבתי שאני לא אתן אותו לאף אחד ושאף אחד לא יגע בו .
...............
אורלי, סיפורך מרגש ביותר וכתוב באוטנטיות מירבית. פשוט נפלא.
אגב, תוך כדי קריאה נזכרתי ב"רודף העפיפונים" וב"אלף שמשות בוערות" של חאלד חוסייני שאף הוא כסופר אמריקאי ממוצא אפגני, היטיב לתאר את הווי הימים ההם ומוראותיהם, והשתמש לעיתים קרובות בשפת המקום ותרגומה בגוף הספר, מה שקירב מאד את הקורא לתרחישים ולרוח הספר. ראי זאת כמחמאה. ולא שכחתי:
שנה אזרחית פורה ונהדרת !
אורית יקירתי ,
מאחלת לכל אימא של תדע את הצער אותן חוות אימהות בגין ילדיהם .
מאחלת לך שנה אזרחית טובה , גשומה , חמה וכייפית .
חיבוק ענק!!
יקרתי הפלאת לתאר אהבת אם ואת גודל הכאב שלה.
אני צמאה להמשך כל פעם מחדש .
הסיפור העשיר והחם הזה מאוד מתאים לחורף .