המשך ל"בעצב תלדי". אחרי הלידה זרם לי המון דם והייתי חלשה , מאדרה יוסף לא הרשתה לי לגעת בכלים לבשל או להתקרב לבעלי , שמחתי, חשבתי שיהיה לי שקט , אבל מה אני אגיד לך , שקט היה , היה יותר מדיי שקט. אחרי הלידה שכבתי 20 ימים בחדר לבד , רק אני והתינוק שלי, יוסף היה בא לפעמים לבקר, מאדרה יוסף הייתה נכנסת לפעמים לראות את יצחק , אבל כל היום הייתי לבד, שוכבת על השטיח ומסתכלת על הילד שלי ואומרת לאלוהים תודה רבה. במשך כל הזמן הזה , ניסתי להניק את התינוק ,אבל לא יכולתי , השדיים שלי היו גדולים וקשים ובערו מכאב , לא יכולתי לתת לתינוק שלי חלב , הכול כאב לי וירד לי דם, אבל לא וויתרתי , לא רציתי שהוא ישתה חלב של אישה אחרת . כשהצלחתי להניק, הרגשתי הכי טוב שבעולם, הנה סוף סוף הבן שלי שותה את החלב שלי ואני אתן לו לשתות ולאכול כל הזמן , כדי שהוא יגדל ויהיה חזק. מאוד כאב לי למטה , כמו בפעם הראשונה ,את יודעת "שעשינו" את זה, אבל יותר גרוע , הרגשתי שהכול למטה שם קרוע ולא ידעתי מה לעשות . שאלתי את זֵנֶה אָרֶאַג'וּן (אשתו של המרפא) מה עושים והיא הציעה לי לשים סמרטוטים טבולים במים עם סַבּוֹנַאבֵ (סבון) ,לשתות *חַאָק שִיר ולאכול טוב בשביל שאני אתחזק.
שמונה ימים אחרי הלידה, הזמינו את המוהל אברם מולא שיעשה את ברית המילה .מהבוקר הרגשתי רע, הבטן כאבה לי , הרגלים רעדו והחזקתי את הילד שלי , קרוב לחזה , שרתי לו שירים וסיפרתי לו סיפורים בכדי שהוא לא יפחד , אבל מסכן הוא לא פחד , אני זו שרעדה מפחד. הברית הייתה בבית הכנסת , מרדכי אבא של יוסף היה הסנדק , הושיבו אותו על כיסא אליהו הנביא , וחמותי לקחה את התינוק ממני , והעבירה אותו ליוסף בעלי והוא העביר אותו למוהל שנתן את התינוק לחמי מרדכי. המוהל התחיל בתפילה והכין על שולחן קטן את הסכין , בקבוק יין , כוס ,פיסות בד ואבקה בצבע צהוב, איך שהוא הרים את הסכין מעל הבולבול של הילד שלי, ראיתי חושך והתעלפתי , מהר רצה אלי גיסתי ושפכה עליי מים והעירה אותי , הושיבו אותי על כיסא ושתי נשים נפנפו עליי במטפחות , לעשות לי אוויר ,לא יכולתי לזוז , שאלתי עם "המילה" נגמרה והם אמרו שהכול נגמר והולכים עכשיו הביתה .
לבית כבר הגיעו כל המוזמנים , הנשים ישבו בחדר אחד והגברים בחדר השני.כולם מסביבי , צחקו , אכלו ושתו ואני ויצחק התינוק , ישבנו בחברת הנשים ובכינו , הוא בכה מכאב ואני בכיתי מכאבים למטה ומשמחה .הנה יש לי ילד , שהוא שלי ורק שלי ואף אחד לא ייקח אותו ממני ואני אטפל בו ואשחק איתו ולא אתן אותו לאף אחד , לא אתן לאף אחד לגעת בו , ככה חשבתי . שמחתי שיוסף שמע בקולי וקרא לבן שלנו בשם יצחק, על שם יצחק אבינו , חשבתי שהשם ייתן לו שמחת חיים וצחוק.
יצחק נולד אחרי חג חנוכה , מזג האוויר היה קשה, התחיל לרדת שלג והיה קר מאוד.כל היום היינו בתוך הבית , הייתי יוצאת החוצה רק להביא שלג בסיר , בכדי שנרתיח אותו ויהיה לנו מים לשתיה ולבישול. הייתי מבשל אָש ומש – את יודעת מש עם קצת אורז גרונות של תרנגול , עם הרבה בצל וכורכום , היה יוצא טעים כמו מַן – ומחמם כמו תנור בתוך הבטן. לפעמים הייתי הולכת לשוק , עם יוסף לקנות קצת אוכל. בלילות היינו ישנים , יוסף יצחק ואני קרוב ל כּוּרְסִי (קמין מאולתר , מתחת לשולחן המכוסה בשמיכה היו מבעירים אש .) כדי שיהיה לנו חם .הכי אהבתי את הלילות , לאחר שהייתי מסיימת את עבודות הבית , הייתי הולכת למיטה לישון .את יצחק הייתי משכיבה בין יוסף לביני , ככה שוכבת על הצד , מכניסה לו את הפטמה שלי לפה , שישתה ויאכל והייתי מספרת לו סיפורים , על האחים שלי ועל ההורים שלי , אח"כ הייתי שרה לו שיר בכדי שהוא יירדם : *אַהֵי אַהֵי , גוֹלֵ-ה פוּנָה , גָדַה אּוֹמַד , דֶרֵה חוּנֶה , בֶוֹרוֹ קוֹצ' קוֹצ' , הַמֶהסַאַיָיה, אַז אִין בֶצֵ'ה צִי' מִיכַהִי ... הכי מצחיק , זה שיוסף היה נרדם ראשון , כאילו שרתי לו את השיר ולא לבן שלו.אלו היו השעות היפות שלי , ככה בשקט , מתחת לשמיכה , הייתי מסתכלת על יצחק שלי והלב שלי היה נהיה גדול ורחב.
לילה אחד , כשיצחק היה בן חצי שנה , הרגשתי שהוא לא רגוע , כל הלילה הוא הסתובב במיטה והיה לו חום , הרמתי אותו , חיבקתי אותו , נתתי לו פטמה , אבל הוא לא רצה , לא היה לו כוח לינוק . בבוקר מוקדם איך שהשמש עלתה , ראיתי שעל הגוף שלו יש סימנים ונקודות אדומות .מהר לקחתי סמרטוטים והרטבתי אותם ושמתי לו על המצח להוריד לו את החום , ראיתי שהילד רועד אז שמתי עליו עוד שמיכה . בינתיים אני בוכה וצועקת יוסף , יוסף בִיָא אִינְגַ'ה (בוא הנה) אבל אף אחד לא בא.קראתי לחמותי "מאדרה יוסף" , מאדרה יוסף בִיָא אִינְגַ'ה, אבל גם היא לא ענתה הבנתי שאני לבד בבית ונבהלתי נורא.לקחתי את יצחק עטוף בשמיכות ורצתי החוצה לשכנה אסתר *מוֹלַא ,איך שהיא הסתכלה על הילד , היא החווירה ואמרה לי לחזור הביתה מהר ולא להוציא את הילד החוצה , כי לילד שלי יש אבעבועות וזה מסוכן . נבהלתי וביקשתי ממנה לקרוא, *לֶאַָרָאג'וּן המרפא .רצתי בחזרה הביתה בוכה ולא ממש יודעת מה לעשות . פחדתי שמשהו רע יקרא ליצחק שלי ובבית התחלתי להתפלל לאלוהים , שלא ייקח לי אותו, בכיתי ותלשתי לעצמי את השערות אבל זה לא עזר. יוסף ואימא שלו , חזרו מהשוק וכשהם ראו אותי בוכה ומרביצה לעצמי , הם נבהלו , מיד הם שאלו מה קרה?? אמרתי להם שיצחק חולה מאוד וצריך לקרוא לֶאַָרָאג'וּן המרפא ואני לא יודעת מה לעשות . מאדרה יוסף , הסתכלה על יצחק ומיד ראתה שהוא חולה מאוד, מהר היא הורידה את השמיכות מעליו ושלחה אותי להכין מים עם חומץ וטבלה בו סמרטוטים והניחה על כל הגוף שלו , לאט לאט החום התחיל לרדת אבל הילד היה חלש . בערב הגיע אַָרָאג'וּן המרפא , הוא היה מחוץ לעיר ואיך שהוא הגיע ,אשתו שלחה אותו אלינו לבדוק את יצחק ואחרי שהוא בדק אותו ,הוא אמר שהיומיים הבאים הם הימים שנדע אם על הילד נגזר למות מהמחלה או לחיות . בינתיים הוא השאיר הוראות , לתת לו לשתות אַבְג'וּש על נָבָאַת (מים חמים עם סוכר קנים) ותה גֹּל-הֵ גָב זֶבוֹן (פרח לשון הפר). כל הלילה טיפלתי ביצחק , החום שלו עלה וירד , עלה וירד.מוקדם בבוקר, עייפה מבכי , נפלתי לתוך השינה פתאום התעוררתי בבהלה , הסתכלתי ביצחק וראיתי שהוא מסתכל קדימה ולא זז.ואז הבנתי שמלאך המוות לקח אותו ממני בדיוק כשנרדמתי ולא יכולתי להגן עליו. התחלתי לצעוק ולצרוח , הֶי חוֹדָה, צֶ'רַה פֶסֵרֶם גֶרְפתִי? ( אוי אלוהים למה לקחת את בני) הצעקות שלי העירו את כל בני הבית . יוסף התעורר הסתכל עליי מבולבל , מה קרה לך אישה, דִיבוֹנֶה שוֹדִי (נהיית משוגעת)ואני בוכה ומרביצה לעצמי ולא מצליחה להגיד לו , שהבן הבכור שלנו , שוכב על ידו מת . והוא מסתכל עליי ופתאום אני רואה שהוא מבין מה שקורה והוא קופץ מהמיטה מבוהל ועומד ומסתכל על יצחק , ודמעות מתחילות לזלוג לו מעיניו. מאדרה יוסף , הגיעה בריצה ואיך שהיא ראתה את יצחק היא הבינה מה שקרה , היא הרימה את ידיה כלפי מעלה וסטרה לעצמה והתחילה לצעוק ולבכות , הֶי חוֹדָה, צֶ'רַה גֶרֵפְתִי בָצֵ'ה מָן ?? (למה אלוהים לקחת לי את הילד שלי ?) אלוהים ..... צרחתי בכל כוחי , למה לקחת לי את יצחק, למה ?? למה השארת אותי עוד פעם לבד?? תלשתי את שערות ראשי , הרבצתי לעצמי , סטרתי לירכיי, אלוהים איזה עוון עשיתי ?למה החיים שלי קשים כל כך , למה ?אימא... אימא איפה את , כשאני צריכה אותך את לא לצידי, אני יתומה מאם, יתומה מאב ועכשיו אני יתומה מבני יצחק, אלוהים... קח אותי אליך , אני רוצה למות , למות עם יצחק.אין בליבי אהבה לאף אחד ,לא רוצה לחיות ... לא רוצה להיות , לא פה ולא בעולם הבא, רוצה להעלם , ליפול לתוך החושך לשכוח, לא רוצה כאבי גוף , לא רוצה דָרדֶה דֶל (כאבי לב) אני רק ילדה קטנה. אני בוכה על יצחק , שיותר לא יצחק ולא יחייך אליי בפה בלי שיניים , יצחק בני בכורי , איפה אתה , למה הלכת ?? למה היית צריך להשאיר אותי כאן לבד, למה לא לקחת אותי איתך . צריך להגיד קדיש... צריך להביא את יצחק לקבורה ,ככה חשבתי עטפתי את גופו הקטן בשמיכה והצמדתי לחזי , לא רציתי לעזוב אותו לשנייה.וכך התנדנדתי שעות , לא יכולתי להפסיק לבכות , לא רציתי לתת אותו לאף אחד, גם כשהמולה הגיע , לא הקשבתי לו , בכיתי ולא ראיתי דבר , לא רציתי לעזוב את הילד הקטן שלי , אני הקטנה לא רוצה לתת לו ללכת לבד, לא רוצה שיפחד שם בחושך , לא רוצה שיישאר שם למטה לבד בלי אף אחד , לא , לא ! ואז לקחו אותו ממני בכוח ואני צורחת לאאאאאאאא... תשאירו לי אותו , אני אשמור עליו , הוא שלי , אל תיקחו אותו ממני . יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. אמן. בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִרְעוּתֵה,ּ וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵה, וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵה, וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. כך מלמל הרב מעל הקבר הקטן , ואני עומדת מעל הקבר , רואה לא רואה , נתמכת לא נתמכת על ידי שרה אחותי וטריק גיסתי .יוסף עומד בצד עיניו אדומות וידיו רועדות ממלמל את הקדיש על הבן ... נשים מקוננות ,* עמדו מחוץ לבית הקברות ובכו , בכו בשבילי , בכו בשביל יצחק שלי כל אחת ואחת בכתה על המת שלה. ואני , עומדת כפופה , הרגשתי כאילו הלב שלי שבור לרסיסים וכל רסיס דוקר אותי בלב שלי והכול בפנים שותת דם .ואז איבדתי את ההכרה . התעוררתי כשלחיי בוערת מכאב הסטירה שהצליחה להעיר אותי מתוך השחור.ככה איבדתי את הבן הבכור שלי, שחשבתי שאני לא אתן אותו לאף אחד ושאף אחד לא יגע בו .
מאז בכל יום , היית מתעוררת עייפה , משינה ללא חלומות , קמה לאט , כמו זקנה , מתנהלת בכבדות למטבח , שמה קומקום מים על האש , מכינה צאי לבני המשפחה , אח"כ מנקה מעט את הבית ואחרי שסיימתי את כל העבודות שלי , הייתי חוזרת למיטה , שוכבת בוהה ומתפללת לשמיים ומבקשת נחמה , עוד ילד להחזיק בידיים.
כך עברו להם שלוש שנים עקרות , כל חודש חיכיתי לראות עם הווסת הגיע ובכל חודש הולכת למקווה ומתאכזבת מחדש. כל יום שישי , הייתי מדליקה * צ'רָאַקִ-ה שַבָתִי (נרות שבת) ומתפללת ובוכה לאלוהים שיברך אותי בבן , רוצה עוד אחד כמו יצחק, רוצה עוד ילד קטן שאשמור עליו והפעם לא אתן גם למלאך המוות לקחת אותו. אני אעשה איתו עסק , תמורת חיי ילדי אתן לו את חיי , כי מה שווים חיים של אימא ללא הבן שלה ??? .................................................................................................................................
חַאָק שִיר - זהו צמח שניתן לנשים אחרי לידה – לחיזוק.
אָש ומש - אש – מאכל דייסתי עשוי מקטניות (מש, חומוס, חיטה וכו') דומה לחמין. אַהֵי אַהֵי- שיר ערש .
כּוּרְסִי – חימום ביתי -חימום אנלוגי פגשתי בהודו, טיבט, קוריאה ויפן.
אַָרָאג'וּן – פרוש השם אבא של הנפש , הלה היה מרפא אשר עסק ברפואה עממית בשילוב מיני "כשפים" לריפוי והתרת קללות ועין הרע.
אַבְג'וּש על נָבָאַת – מים רותחים עם סוכר קנים גבישי – בתוספת הל – המשקה שימש נגד כאבי בטן .
מוֹלַה – שם של אדם חשוב בקהילה , איש רוח ,מלמד, רב וכדמ'.
מקוננות – קב' נשים , שתפקידם היה לבכות על המת ולספר בשבחו , בד"כ המקוננות והנשים האבלות ובכללם האמהות לא ליוו לקבורה את המת , אלה עמדו מחוץ לבית הקברות , המקרה הזה יוצא מהכלל.
צ'רָאַקִ-ה שַבָתִי – הנרות היו למעשה צמר עיזים - אשר נשות הבית היו מגלגלות וטובלות בכוסית מלאה בשמן .
|