תשע בערב שיחת טלפון. אני מתעוררת בחוסר רצון, מסתכלת וחוזרת לישון. מבטיחה לעצמי ששום דבר לא יזיז אותי מהמיטה החמה, שכבר 24 שעות לא הגעתי אליה. רבע ל-10, מגיעה ההחלטה לקום. אוף רק שעתיים עצמתי את העיניים וכבר צריך לקום.
מרימה את עצמי מהכרית ומביטה במכשיר. צריך להחזיר לו צלצול.
"היי זאת אני" "עכשיו התעוררת?" "כן, הצלחתי להרדם בסופו של דבר." "את רעבה?" "לאן הולכים?" "קפה וסלט" "נשמע במקום. יש לך רכב? אם אני אעלה על ההגה אני לא מבטיחה להגיע." "אני אבוא לאסוף אותך"
עשר וחצי הוא מגיע, אני יורדת למטה עם טרנינג וגופייה. נראית כאילו משהו שסחב החתול הביתה, בטעות. נוסעים לארומה, הקפה והסלט הכי טובים בעיר ובאוירה אדומה- שחורה. הקפה עמוס אנשים אך במפתיע אין תור ליד הקופות. כולם כבר הזמינו או שאנחנו המשוגעים היחידים שאוכלים בשעות כאלה של הלילה?
הוא מזמין סלט אני קפה ובינתיים מדפדפת בעיתונים של היום. איזו פריווילגיה. מאז שעזבתי את מערכת העיתון לא עלעלתי אפילו בדף אחד. ופתאום עכשיו, כמה דקות לפני 11 בלילה, לפני הקפה אני מרשה לעצמי לדפדף בנינוחות.
"מורן" אני שומעת אותו מהצד השני של בית הקפה. מבלי לשים לב הוא בחר את השולחן הקיצוני. גברים לכו תבינו. הוא אוכל ואני לוגמת את כוס הקפה החמישית שלי לאותו היום, מיומנות שרכשתי בריצות בין פגישה אחת לשנייה. חייה של סטודנטית המנהלת עבודה ולימודים במקביל דורשים רמות קפאין בגוף שלא היו מביישות אף קולומביאני.
אנחנו מסיימים ויוצאים. "לאן עכשיו" אני שואלת "בא לך לטייל" "כן אבל לא בא לי בטיילת" "את מובילה"
כל העיר תחתינו, פרוסה כמו שמיכת צמר שחורה עליה חרושים פסים כתומים מנצנצים בקווים עגולים וישירים וסופה גולש לים. התיישבנו בנקודה הגבוהה ביותר על ההר, המפרץ נראה שקט למרות הכבישים שוקקי החיים המובילים אליו.
"איך עבר עלייך היום" הוא שואל "את עדיין עייפה?" בסוג של נינוחות מוכרת אני מביטה בו וחושבת למה אני מרגישה כאילו הכרתי אותו כל חיי. רק לפני עשרה ימים דיברתי איתו בפעם הראשונה כשהחלטתי להתחיל לחפש את אהבת חיי באתר אינטרנט. עד אז הוא היה כמה אותיות ללא פנים, ללא גוף, ללא ריח, ללא מגע.
"כבר לא הקפה והנסיעה העירו אותי. היום הזה היה לי עמוס". כבר חודש שלם שאני חורשת כל בלטה ורהיט בבית של ההורים. אם זה לא בסלון אז זה בחדר שינה אם זה לא שם אז במטבח ולסיומו של יום, מקלחת חמה. אחרי שנה וחודש של עבודה לחוצה ועומס לא מהעולם הזה, מגיע שלב הפינוק שרק אמא יכולה לתת. והתוצאה, 8 קילו יותר במשקל.
כשהחלטתי לעבוד כעיתונאית לא ידעתי שיהיו לזה תופעות לוואי שאנשים משלמים עליהן הון. במשך שנה צלחתי להכנס למידות זעירות שלא חשבתי שאוכל להכנס אליהם אי פעם. מבלי ריצה על מכשירים שלא מגיעים איתם לאף מקום, או בחורים מנופחים שעוד רגע את מפוצצת להם את האגו ברגע שתגידי להם ששרירים זה לא מה שעושה את זה לבחורה אלא החשבון בנק שלהם.
כאילו שעברו שנים מאז. והכל קרה רק לפני חודש. וכבר אנשים מדברים עלייך, מה קרה לה למה היא לא כותבת יותר, מי זה הכתב החדש שנכנס במקומה. אך עולם כמנהגו נוהג ולאחר חודש אני כבר החדשות של אתמול.
אני מוחקת את המחשבות מהראש וחוזרת לבחור שאיתי. מסתכלת לו בעיניים, הוא מסתכל עליי. אני מנסה להבין מה הוא רוצה ממני? למה הוא איתי? יהיה לזה המשך או שמחר בבוקר הוא יקום ויגיד. טוב די נמאס לי אני צריך ריגוש אחר.
בזמן האחרון הוא החל עם האולטימטומים. אם את לא באה אליי הביתה אני לא יוצא יותר. אבל רק לפני עשרה ימים הכרתי אותו. איך אני יכולה להכנס אליו הביתה, מה יש שם שלא אוכל לקבל באף מקום אחר. החלטתי, לא משנה כמה הוא ילחץ אליו הביתה אני נכנסת רק אחרי שהוא מכיר את ההורים שלי ואני את שלו. הוא רוצה מלחמה? זו ההכרזה.
במוקדם או במאוחר למישהו מאיתנו יכאב הראש ונפסיק עם ההתנגחויות האלה. השאלה מתי זה יקרה. אחרי שנסיים את הקשר או לפני שנתחתן
הוא מוריד אותי ליד הבית מותשת קלות מהשבוע שעבר עליי, למרות שהוא רק התחיל. אוטוטו יתחיל יום חדש, מעניין מה יביא איתו המחר. |