כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    סיפור אגדה

    פרופיל

    עליזהלה
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    ארכיון

    תוֹאמִים (6)

    11 תגובות   יום חמישי, 31/12/09, 13:25
    אנחנו שניים, תמיד יחד, אני והוא.

     

     

    אני מדברת איתו בקול, לא רק עם השפתיים, ורק כשאף אחד לא  רואה.

    האמת היא שאין לי הרבה מה לספר לו כי רוב היום הוא איתי,

    אבל לפעמים אני צריכה להשלים לו את הדברים שקרו בכיתה

    כשהוא חיכה לי בעצים הכהים

    או את מה שקרה בלילה, כשהוא נעלם עם האור הדועך.

    זה די מוזר שיש לי חבר של יום, שאינו מכיר כלל את הלילה שלי,

    כי רוב הילדים שאני מכירה צריכים את החבר שלהם במיוחד בלילה,

    ובדיוק אז הוא נעלם,

    אבל אני דווקא אוהבת לדבר איתו, זה עוזר לי לסדר לעצמי את המחשבות,

    חבל שהוא אף פעם לא עונה, אני רק יכולה לנחש מה יכולה להיות התשובה שלו,

    ואז אני אומרת אותה בקול ומחכה להרגיש אם הוא מסכים,

    מין שיחה משונה כזו, שהיא לא בדיוק לדבר אל עצמך

    ולא השיחה ההיא שאני מנסה כבר הרבה זמן לדבר עם אמא.

     

    זאת שיחה קשה שיש בה סוד, זה ממש ברור לי, גם הוא מאשר,

    אני מתכננת אותה כמעט שנה, כי חוה היא לא רק האמא שלי,

    היא גם מרכזת-ועדת-חינוך,

    היא בטוח תדע להסביר לי איך זה שיש לי חבר מוזר כזה שאין לאף ילדה

    ומאיפה הוא הגיע, ולמה בחר דווקא בי?

    חוה מתחמקת בכל דרך. זה מרגיז אותי וגורם לי לתכנן עוד יותר טוב את ההתחלה.

    אני מתייעצת איתו בהליכה של הצהרים, אז השמש גבוהה והוא נצמד אלי,

    אני מרגישה חזק איך הוא מעודד אותי לדבר עם חוה, זה מוזר לי,

    כי פתאום רק בעניין הזה הוא ממש לוחץ עלי,

    הוא רוצה שאני אגלה משהוא.

    טוב שיש לי אותו. 

     

     

    _________________________________________________________________________________________

     

     

       "עוד חצי שעה יוצא האוטובוס האחרון, סע הביתה, אני אשאר כאן"

    הציעה כשהגישה לו את הקפה והכריך שקנתה.

    אברי נגס באדישות בכריך היבש כמו היה חצץ,

    פירורי גבינה נאספו בזווית פיו,  

    הוא לגם מעט מהקפה והניח במיאוס את הכוס על מושב הכורסא

    לא חשש שמא יתהפך, או שלא היה אכפת לו,

    לרגע רצתה להעיר לו, להקדים אזהרה, ומיד ויתרה,

    נזכרת שהתפקיד הזה שמור להורים, לא לילדים שלהם.

     

       "אתם משפחת תאומי? הגברת תהייה מורדמת כל היום,

         אני חושב שאין טעם שתישארו, תחזרו כשתתחדש התנועה בצאת החג" 

    שמעה את דברי הרופא הצעיר מגיעים אליה מבעד לאדי הקפה וקורי מחשבותיה

     ועד שהספיקה להרים את המבט נעלם הרופא למחלקה.

     היא נותרה בכורסא וחשבה עליה.

     היא ידעה שחוה עוד כאן, שכנראה לא היתה מוכנה עדיין

     להיעלם מהחיים האלה שלה,

     שהיו עוד כמה נושאים שלא סגרה בינה לבין אברי, וגם איתה,

     שיש עוד דבר אחד נסתר, חבוי, שנדרש להיחשף,

     אולי באותה השיחה ההיא שנדחית מילדותה,

     ולא שלא היו ניסיונות, כושלים ונואשים,

     מצד כל אחת מהן בדרכה, אבל הם גוועו באיבם,

     לא הבשילו, ועכשיו כבר קצת מאוחר או מיותר.  

    . 
    . 
    .

     

    המשך יבוא

    הצילום של עדי שלי 

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (11)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        20/2/12 18:15:
      אז מה בא לפני ומה בא אחרי ? יש כאן רעיו מבריק וגם איך שבנית את הסיפור מאוד חכם. כתבשיל זה עדיין לא מוכן- אבל החומרים כאן. יש לי גם הרגשה שהמשפטים קצרים מדי לפרוזה וארוכים מדי לשירה ושאת צריכה לעשות פה החלטה יותר ברורה. התמונה מאוד מתאימה כתמונה מאיירת ( חוץ מזה שהיא גם מעניינת בפני עצמה ) במיוחד בגלל שהיא משאירה הרבה מקום פתוח לקורא כדי שיעשה חיבורים ולא מלעיטה אותו בכפית ( כמו שעושים הרבה פעמים עם תמונות מאיירות לטקסט ) אני מצחצחת את החרמון לכבודך.
        20/2/12 14:27:
      איזה כייף למצוא פתאום עוד מלים שלך, ואחרי שאני מרחפת ביניהן אני תמיד חוזרת שוב כדי להעמיק בהן גם ולא רק להרגיש. וכתמיד הכתיבה שלך נהדרת.
        7/1/10 22:38:


      יש עוד דבר אחד נסתר, חבוי, שנדרש להיחשף.

      .

      .

      לאט לאט, אני יודעת שאפשר לסמוך עליך, את לא תשאירי שומדבר חבוי.

      תגלי הכול, אפילו שזה קשה נורא.

      וזה מה שעושה את הכתיבה שלך כזאת מהפנטת.

      כזאת שאי-אפשר לעזוב אותה.

      זהו. בדיוק.

      פוסט אחד שלך שווה אלף כוכבים, מה זה אלף ?!
        3/1/10 06:43:

      הכוכב המנצנץ שלך חברי היועץ הוא הכוכב האלף ! 

      תודה גדולה לכם - קוראי המתמידים והמחמיאים

      ובעיקר תודה על שאתם חברים אמיתיים. שלי. 

        2/1/10 21:47:


      כל פעם כמו בפעם הראשונה

       

      אני מתרגש ככה סתם מלקרוא אותך

       

      את פשוט כותבת נפלא, וזה לא משנה על מה...

        1/1/10 17:38:
      מצטרפת לשכן/ אורח מעליי....
        1/1/10 10:28:


      יום כיפור, חצבים, שרב ואבק- שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה.

      כיסית טפח וחשפת טפחיים.

      ואיזה טפחיים נהדרות.

      עליזלה

      ילדים בכל גיל

      רק אתמול הסתובבתי לי  בשעת בוקר בלכיש

      בין הכרמים

      והוא היה איתי

      שיחקתי איתו  

      זה היה בוקר

      כך רצתי בירידה בין הסלעים

      בצהריים

      במושב שדה ניצן   שעמדתי מול  חסה

      בדיקה שיגרתית

      הוא  היה למעלה

      והצילום השתבש

      זזתי

      והוא איתי

      הבאתי קרטון להצל ולצלם 

      ואמש   כשהגעתי הביתה  ומולי  הלך צל כזה 

      וסונוורתי

      מולי עמד שרוליק 

      אה  עודד מה אתה עושה כאן

      אני גר  כאן

      מה אתה עושה כאן אני שואל את שרוליק

      סילבסטר  פגישה עם המחותנים ברחובות

      לשרוליק היה אח  טיס

      ארנון  

      עמדנו לקראת העליה לכיבוש הרמה  

      וברגע זה הודיעו לשרוליק שאחיו נהרג

      ארנון היה הטיס הראשון שנהרג

      בששת הימים 

      והבוקר כשיצאתי מהבית צל אחרי

      מחלק העיתונים

      פגישת בוקר  וברכת בוקר טוב

      בשנה החדשה

       

      עודד יפה

      קהילת גינון 

        31/12/09 21:06:


      עליזהלה

       

      תבורכי את וצילך

      וטוב שיש לך אותו

      הוא יודע הכי הכי....

       

      קטע שמצאתי הקשור לנושא 

       או שלא.....

       

       "גישה לתת מודע דורשת עבודת פסיכולוגית עם הצל שלך, כפי שגילה מחדש יונג מאוחר יותר. עקרונות עבודת הצל קיימים באינספור מקומות בפרשנות המקרא, שימו לב לפירוש שמו של בצלאל כ"בצל אל" או לרעיון מאחורי "ה' צילך" והבריאה שלנו בצלם. באופן פרדוקסאלי, את המפתח לאלוהות שבך אתה מוצא דווקא בתוך הצל שלך, מתוך הבנת החולשות והמשיכות הייחודיות שלך אתה מבין גם את הטבע המקורי והייעוד של נשמתך. יש סיפור חסידי מפורסם על רבי אחד שרואה רבי אחר מגשש מתחת לפנס רחוב ושואל אותו מה הוא עושה. "איבדתי את המפתח", אומר המחפש. "ממש כאן איבדת אותו?", שואל עובר האורח. "לא" עונה המחפש. "אז למה אתה מחפש אותו כאן?", תוהה עובר האורח והמחפש עונה: "כי כאן יש אור". את המפתח לנפשנו איבדנו דווקא בחושך וכדי למצוא אותו לא יעזור אם נלך באופן ריקני לכל מקום שמבטיח לנו את האור. אנו נקראים לחדור מבעד למסך הערפל של אוהל מועד בליווי הבוטח של נר נשמתנו....." 

       

       

       

       

        31/12/09 18:38:

      מתחיל להתחבר לי.