חברים יקרים - חוזרת אליכם לאחר גלות זמנית. מקווה שתהנו. 

מעודדת מהתגובות החמות של קוראי הפוסט הקודם (תודה לכולכם!) עקבתי בדריכות אחרי סדרת הטלויזיה "נשות הטייסים" במטרה לאסוף כמה "פניני חכמה" שיסייעו לי להעביר כאן בבהירות את מחשבותיי ותחושותיי כאשת טייס בשר ודם.

בעודי צופה באחד הפרקים ששודרו השבוע נתקלתי במונולוג שנדמה כאילו נלקח היישר מהשיחות שחברותי ואני מנהלות מדי תקופה. משפט המחץ "פשוט זרקתי את החיים שלי לזבל. אני רוצה לחזור לחיות. אני רוצה לחזור לעשות עם עצמי משהו" מחזירה אותי לסיטואציות מוכרות מחיי. הוא טומן בחובו את אחד הקשיים הגדולים בחיי נשות הטייסים, הוא תחושת המשניות בחיים שלך.  למול "המשימה", "האחריות הלאומית" ו"ההגנה על בטחונה של המדינה" אנחנו צריכות לפלס לנו מקום. גם כיום, כאשת טייס "ותיקה", במפגש עם אנשים חדשים ובשיחות עם חברים, אני תמיד מוצאת את עצמי מדחיקה את הדחף לצעוק – תסתכלו עלי, גם אני כאן, גם אני שווה!  ההתחלה היתה דווקא מבטיחה. בחור ובחורה נפגשים, מתאהבים ומנהלים מערכת יחסים. הוא טייס צעיר והיא סטודנטית רעננה. שניהם יפים, חכמים, מצליחים ומקובלים. אבל הוא קצת יותר הרי, בכל זאת, הוא טייס.בשלב הזה את עוד חושבת שלהיות חברה של טייס זה בונוס, צ'ופר, חותמת איכות רשמית ואת נהנית מההילה של "הטובות לטייסים" ומקווה שעל הדרך תוכלי ליהנות גם מ"היהלום" המובטח (אני עדיין מחפשת אותו אגב). אתם גרים בתל אביב (בדירה מהממת שאת מצאת, וזכיתם בה מבין כל המתמודדים, לא בגלל העיניים היפות שלך אלא מאחר ובעל הבית התרגש לשמוע שבן זוגך טייס. במקרים קשים – את מזעיקה אותו להגיע לדירה על מדי א'), יוצאים הרבה ומבלים (במגבלות בטיחות הטיסה שלמחרת כמובן), בדרך כלל על חשבונו (כי בשלב הזה הוא מרוויח יותר מבני גילו שהשתחררו ומגששים את דרכם בעולם).העתיד נראה ורוד ואת בעננים. 

הסדקים הראשונים מתחילים להיווצר בשלב שבו הטייס המוכשר, שעמו בינתיים התחתנת, מתמנה לתפקיד פיקודי- מבצעי המחייב מגורים בבסיס של חיל האוויר. הטייס פונה אל בת זוגתו ושואל אותה לדעתה, והיא בנאיביות מספקת את הסחורה מתוך מחשבה שלדעתה יש באמת משקל בתהליך קבלת ההחלטות. כאילו יש לה מרחב השפעה. לכאורה מתנהל דיון משפחתי, דיאלוג,  אך למעשה מדובר בשיחה שתוצאתה כבר ידועה מראש. כמו שאומרים בצבא – אנו מודים לך על תרומתך לדיון, המלצתך לא התקבלה. אשת הטייס נמצאת במילכוד 22 קלאסי – מחד, היא לא מעוניינת לעבור ולהתגורר בבסיס. מאידך – זה התנאי לקבלת התפקיד המבצעי, לקידום המיוחל, של הטייס. משמעות הסירוב היא גדיעת הקריירה המבטיחה שלו. ואת הרי לא רוצה להיות אחראית לשבירת החלום שלו. הוא לא יסלח לך על זה לעולם.כמובן, שזה גם המקום לסייג ולומר, שישנן גם נשות טייסים שמוקסמות מרעיון המעבר – שהרי זה יהיה "כמו בקיבוץ", "נפלא לילדים", והן יזכו לראות את בן זוגן בכל ערב, לעומת היעדרותו מהבית מספר לילות בשבוע עד אותו שלב. ויש גם את מי שטרם הצליחו לביית את הבחור, וחושבות שהמעבר ישיג את המטרה.

ולענייננו - בנקודה הזו למעשה מתחילה הדחיקה של אשת הטייס למקום שולי בחייה.

את, שעשית את כל המאמצים כדי להצטיין בלמודים כבר נמצאת בשלבים מתקדמים של בניית הקריירה, מנסה להתמקם ולהתברג מקצועית ולהוכיח לעולם שגם לך יש לא מעט להציע לעולם. מהניסיון שלי זה מאד לא פשוט. כדי לשמור על תחושת הערך בעיני עצמה, בן זוגה והסביבה נזקקת אשת הטייס לסט יכולות שלא היה מבייש את השורד האחרון ב"הישרדות" – נחישות משולבת עם ראייה אסטרטגית חדה, כושר התמדה וקורטוב של עורמה. יש גם סכנה של ממש שמאחורי גבך, ולעיתים גם בפנייך, יכנו אותך Bitch, קלפטע ושאר מחמאות (אלא אם כן החלטת להתמסר לאפיית עוגיות לתדריכי הבוקר בטייסת).

גם אם את מצליחה במידה זו או אחרת לחצוב את המקום שלך, הטייס תמיד יהיה במרכז, הציר סביבו מתארגנים החיים כזוג וכמשפחה.  העיסוק שלנו תמיד יתפוס מקום פחות מרכזי, יהיה פחות משמעותי ולא ישתווה להילה ההרואית המיוחסת לעשייה של בן זוגנו. לו יש "קריירה" משמעותית, ולך יש, במקרה הטוב, קריירה "תובענית מדי". הורי היקרים, שעודדו אותי להצטיין וחמיי, שגאים בי על הישגי, תמיד ישמיעו באזני את הטרוניה "את עובדת כל כך קשה - למה שלא תנוחי, תעזבי את העבודה ותהיי קצת עם הילדים." ברור לגמרי שלמרות שבעלי ואני מרווחים משכורת דומה, אני זאת שצריכה לפרוש מהמירוץ להיות אישה יותר "תומכת". למען הסדר הטוב אציין כי מדובר בעיקר בתפיסה של החברה. אני אמנם יכולה להעיד רק על הטייס שלי, אך בעיניו אין משמעות פחותה לעשייה שלי ואף להיפך...וזו לפחות חצי נחמה.  

אני די שטחית ומטריאליסטית בבסיסי אז אולי הייתי יכולה לקבל את כל ההשלכות הללו בהבנה אם הטייס היה נהנה ממשכורת גבוהה, קשרים עסקיים  ענפים וההכרה לה זוכים חברינו שבחרו לפנות לאזרחות וכיום מאיישים תפקידים בכירים במערכת המשפט, הפיננסים וההי-טק. הטייס כמובן מוכשר כמותם ואף יותר, אולם הפערים רק הולכים ונפערים ככל שהשנים חולפות. בעוד חברינו בונים את בית חלומותיהם במקומות אטרקטיביים אנחנו אורזים את חפצינו לקראת הגשמת חזונו של בן גוריון להפרחת שממת הנגב במשימה החשובה של הגנת המדינה. בעוד הם טסים לחופשות מפנקות בחו"ל אנחנו חיים בפחד שבעתיד הלא רחוק לא נוכל לטוס ליעדים באירופה מחשש שמא נתפס כ"פושעי מלחמה".

התחושה לא קלה, היתרונות היחסיים כבר חלפו מזמן והגאווה שאת חשה כבר אינה מספיקה כדי להתגבר על תחושת המשניות, חוסר השליטה על חייך וההדחקה לשוליים – בעיקר בעיני עצמך. אבל שלא תבינו אותי לא נכון, אתם לא צריכים להזעיק צוות של ער"ן או לדאוג שאעשה כמעשה דודו טופז בכלא. כמו ליאורה הלביאה מהישרדות גם אני יודעת להתגבר על מכשולים, להמציא את עצמי כל פעם מחדש ולהתמודד מול האריות. השאלה מי נשאר השורד האחרון במערכה? המושבעים הכריעו בעד שי... 

חברים יקרים, אתם וודאי לא מבינים למה הטון הקליל  של הפוסט הקודם התחלף והפך למניפסט כבד ועגמומי – אני מבטיחה לחזור לעצמי ולגישה הומוריסטית וקלילה יותר בהמשך. בינתיים אתם בטח שואלים אז מה עושים? איך חיים? למה את לא שוברת את הכלים?
ובכן כמובן שבסוף הכל קשור לאהבה, אבל על כל אלה אתן מענה בפוסטים הבאים. 

מאחלת לכולנו עשור מוצלח ושנת 2010 מופלאה ומלאת סיפוק, הגשמה עצמית ושלום כמובן! 
שלכם בנאמנות,
אשת הטייס