ספר בראשית, סוגר עם פטירתו של יעקוב ופטירתו של יוסף. יוסף איננו נחשב לאב האומה, הוא איננו אחד משלושת האבות, אבל יתכן והעובדה שהחומש מסתיים דווקא במותו, מרמזת גם על כך שאין מעמדו כשאר הבנים. הוא לא שייך לאבות אבל השתייכותו לקבוצת הבנים היא ייחודית ומיוחדת כפי שהייתה לאורך כל חייו וגם כך במותו. יעקב, אוסף את בניו על משכבו ומברך אותם. "ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אותם" (בר’ מט/כח). ומסביר אבן עזרא "... כאשר באה לכל אחד מהברכות כן ברך אותם כטעם איש כפתרון חלומו (ברא' מא, יא). כל אחד מהבנים מקבל את ברכתו הייחודית ואם זאת משתמש הכתוב בביטוי "ויברך אותם". יעקב המכיר היטב את בניו מודע לצורך לכרוך אותם בחטיבה אחת: "אותם", ויחד, עם זאת מדגיש את יחודו של כל אחד. האב שהיה יכול להיחשב בעיננו כפטריארך מרוחק, ומורם מעם, לא רק שמכיר את כל אחד מבניו אלא יודע להבדיל בנימי נפשתם של כל אחד מהם. יעקב מלמד אותנו שעור מרתק של הורות ושל ברכה בבת אחת. האב יודע סגולותיו ומגרעותיו של כל אחד מבניו. חשוב לו לציין בכל ברכה, גם את שחסר לו, לכל אחד כאמירה של אמת שהיא אפשר להסתיר. ציון לגנאי שהופך לאתגר, לעניין שעל אותו בן לתקן באישיותו. יעקב לא רק מחבר את הבנים יחדיו כשמברך אותם אלא גם דואג לצוות לכל הבנים לקבור אותו כשהם ביחד. "ויצו אתם ויאמר אלהם אני נאסף אל עמי קברו אתי אל אבותי ..." (בר’ מט/כט). העובדה שיעקב דואג לאחדות האחים איננה מקרית. הוא יודע שלאחר מותו יש סכנה של פירוד. גם על פי אותה סברה הטוענת שיעקב אינו ידע עד יום מותו את האמת לגבי מכירתו של יוסף, על כל פנים הוא כן מודע לפערים הקיימים בין יוסף לבין אחיו... ואכן מיד לאחר הקבורה כשחוזרים האחים למצרים, פוחדים הם מנקמתו של יוסף. עכשיו שאב המשפחה מת, אולי ירצה יוסף לנקום את נקמתו שהרי הפגיעה לא נעלמה. "ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו" (בר’ נ/טו). רגשי האשם של האחים כה גדולים שאינם יכולים להעלות על הדעת שיוסף יסלח. בתחכום פונים אליו "ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמר: כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך ועתה שא נא לפשע עבדי א-להי אביך..." (בר’ נ/יז). כה מופחדים ואשמים הם מרגישים עד שבפניתם לא פונים לרגש האחווה אלא חייבים להזכיר את האב, אב המשפחה אבל גם ה', כמלט המלכד "שא נא לפשע עבדי א-להי אביך". שלמרות שהאב מת הא-לוקים קיים (ראה: תנחומה לפרשת שמות סימן ב). תגובתו של יוסף מגלה פן אישי ואנושי "ויבך יוסף בדברם אליו" (בר’ נ/יז). כפי שבכה כשפגש את אחיו וכשפגש את אביו. הגבר השולט על המעצמה הגדולה ביותר עלי אדמות מאפשר לעצמו לבכות. רגישותו לא נפגמת למרות עוצמתו. "ויאמר יוסף אל אחיו אנוכי מת וא-להים פקד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב (בר’ נ/כד). הוא לעומתם רואה בהם אחים, לו ברור היעוד והמהלך ההיסטורים. את אחיו הוא ביקש ונראה שרק לקראת סוף חיו מצא. שבת שלום!ethel@actcom.co.il |