| הוא משתדל לשמור על זקיפות קומה, אך ניתן לנחש מהדילוג הקל בהליכתו, כשכפות הרגליים מדשדשות בחיפושן אחר הרצפה, איזו סערה מתחוללת בראשו. מבעד להמון רב כלהקת ארבה נלטשות עיניים חצופות, מגלות צינוק בשר עלוב ודל. "רגליים קצרות ארורות" הוא פולט כמעט בצעקה ומייד מצמיד שפתיים בזעף. חולפת בראשו מחשבה, "אתן להם את אשר להם, לקיסרים האלה. את מה שהביאו על עצמם". הוא רואה את הרובה האחוז מתוך חלום וכיצד ההמונים קופאים במקומם, משנים מבטם האדיש ובמאית שנייה פיהם נפער ונמתח לצדדים, לובן העין נחשף וגבותיהם נצמדות ועולות. הם צונחים אל הארץ בדממה בחזיונו, לאט. הוא מנער את ראשו היטב להפטר מהמראה, מניע בלא יודעין את ידו ללטף את העורף תוך מלמול "רק להרוג את כולם", כאילו היה מסוגל להביא את עצמו ליותר מהתנצלות כנה על עצם הוולדו. כשהוא מגיע לתחנת האוטובוס לא נותרו מקומות ישיבה על הספסל. הוא עומד שפוף. אחר כך נמתח יתר על המידה. הוא משלב זרועות בחיבוק עצמי, משחרר ומכניס את הידיים אל הכיסים. מעביר את משקלו מרגל לרגל. מהלך מספר צעדים קדימה, נעמד. בוהה בחלון ראווה סמוך עד שחש שזהו מקום יוקרתי מכדי לבהות בו, מסתובב ופוסע שני צעדים קדימה. עיניו נתקלות בעיני נערה צעירה, הוא מסיט מבט בזריזות, מסיר מכתפו את תיקו הקטן, פותח ומעמיד פנים שהוא תר אחר משהו. כשאינו מצליח למצוא את אותו הדבר, הוא מוציא אוויר מריאותיו תוך שהוא נותן לשפתיו להתנפח מעט, כך שיראו שבאמת ובתמים היה דבר מה חשוב אמור להמצא בתוך התיק ואיננו. כשהאוטובוס נראה ממרחק הוא ממהר אל שפת המדרכה, מייחל לחוסר התעלמות. דלת האוטובוס נפתחת, בדיוק במרחק מספיק לאפשר לרוב עולי האוטובוס האחרים להדחק לפניו. שרוך אחריהם הוא מפשפש בכיסיו בחיפוש אחר הכרטיסייה. הדלתות נסגרות. אני מביט באוטובוס מתרחק ומדקלם,"איזדהר משברירי ברירי רירי ירי רי, צחינא מיא בכסי חיורי", להגנה מפני השד המסמא, שלא יביא גם עלי עיוורון מסוג זה בו אדם חש בכל רגע נתון את משקלם המרסק של מבטים לועגים מבלי להבחין בזוג העיניים היחיד שטורח ונועץ בו מבט מסוקרן. |