השעון ליד המיטה שלי מצלצל מידי בוקר בשעה שש בדיוק. אני שולח אליו יד ולוחץ על כפתור שמשהה אותו לחמש דקות. חמש דקות אחר כך הוא מצלצל שוב, ואז אני קם אל עוד יום.

חמש הדקות האלה של מעבר מלילה ליום הן הדבר הכי מגובש אצלי. תמיד באותה שעה, תמיד אותו משך זמן. מדוד ומדוייק. בסך הכל שלוש מאות וארבע שעות וחמש דקות בדיוק בעשור האחרון. אלה השעות היחידות שאני יכול להעיד בדיוק מה עשיתי בהן בבהירות מלאה. חמש דקות מאוחר יותר הכל מתחיל להתערבל. אני קם ויוצא אל ענייני, מכאן הכל פתוח. בחמש הדקות האלה אני מכניס את יום האתמול אל תוך הזכרון ומפנה את עצמי לקראת החדש. למשך אלפית שנייה מיד עם הצלצול אני מלקט משהו, את מי שאני קרוב לוודאי, ואת הזכרון של מי ואיפה שהייתי שלוש או ארבע שעות קודם לכן.

אני ישן מעט מאוד. כבר שנים ארוכות אני ישן שלוש או ארבע שעות בלילה. לעיתים קורס לשעות אחדות ביום שישי אחר הצהריים, וזהו. המון פעמים אני מתכוון ללכת לישון אבל בסוף זה תמיד לא יוצא איכשהוא. כל כך הרבה צעדים שלא אספיק בוודאי לצעוד, כל כך הרבה קירות שלא אשהה עליהם מבט נוסף ולו רק פעם אחת, שתמיד מוטב לצאת לסובב ברחובות מאשר להיכנס מתחת לשמיכה.
לילות רבים אני שוכב בשקט ואורב לצלצול הבוקר. אני מתעורר מעט לפני השעון, מניח את האצבע על הכפתור וממתין בסיפוק דקה או שתיים. תמיד זה עובד ותמיד אני מרגיש טוב עם זה.

זה העשור שלא ישנתי בו. זה כל מה שאני יכול לומר עליו. כך אסכם אותו. זה העשור העירני ביותר שלי. וזה לא שתפסתי הכל בשתי ידיים. המון דברים נשמטו ממני, המון דברים קרו כשישנתי. אפילו שישנתי פחות מכולם.

‫---‬

שבוע או שבועיים לפני תום האלף ההוא, זה שכולם פחדו ממנו מוות ובסוף נגמר כאילו כלום, ישנתי לילות אחדים בבית חולים מאונט סיני ברחוב שלושים ואחת והשדרה הראשונה עם תינוק בן שלושה שבועות שמיטב הרופאים פתחו לו את הבטן כדי לסדר משהו שלא היה כמו שצריך כשהוצאנו אותו מהאריזה. שכבה דקה של קרח כיסתה את כל המדרכות בחוץ, השמיים היו בהירים מאוד והארץ אפורה. ברחובות הלכו כולם מכונסים בתוך עצמם. ממהרים מאוד. איזה חשש עמום ריחף באוויר הקר, עוטף את הכל כמו ניילון נצמד. בלוק אחד דרומית לבית החולים שוכן בלוויו הוספיטל, בית משוגעים. מבנה לבנים גדול וחום שהאנשים המטיילים בחזיתו הם אחרים. כולנו אחרים, נכון, אבל הם עוד יותר אחרים. הם לגמרי אחרים. רואים את זה בתנועת הגוף. בהטיית הראש. בעוצמת הדיבור או השתיקה. משהו אחר.

בלילות ישבתי ער ליד מיטה גדולה, גדולה מידי בשביל תינוק במשקל שלושה קילו שלא עלה במשקל שבועיים מתוך השלושה שכבר חי. מחובר למלא צינורות בשתי ידיים ובאף ובפה הוא נראה אפילו יותר קטן ממה שיכול היה להיות אילו הייתי מחזיק אותו צמוד אלי. אלא שאי אפשר היה להחזיק אותו. תחנות הטלוויזיה שידרו ללא הפסקה תחזיות קודרות ופרשנויות עמומות ביחס למה שאמור היה להתרחש - אולי - בדקה שבה תחליף שנת אלפיים את האלף שבא לידי סיום. ישבתי והמתנתי לדקות שיחלפו, לימים. הזלפתי סנטימטרים מעוקבים של נוזלים לפי המשורה אל תוך צינור שעבר דרך האף אל הקיבה, הקשבתי לאוושות נשימה, ורציתי שהזמן יהיה כבר אחר, לגמרי אחר.

אחר כך הלכנו הביתה לספור את הזמן לאחור. התינוק עלה לאט לאט במשקל ואני ירדתי. הוא החל להאריך את שעות השינה שלו בלילות ואני לקצר. לילות שלמים, בשעה שאמו הייתה ישנה בחדר הסמוך, הייתי יושב על כסא נדנדה ליד העריסה שלו, מתנדנד ומביט.

לא יודע מה חשבתי לראות שם. נדמה לי שאפילו לא ציפיתי לראות שום דבר מיוחד. אבל הבטתי. בבוקר הייתי משחרר אותו מן המבט והולך לעבוד.

אחר כך הגיע הלילה שבו התחלפה שנה, עשור, מאה, אלף - וכלום לא קרה. סתם. רכבות לא סטו ממסלולן, נורות לא הפסיקו להאיר את הדרך, תינוקות לא חדלו לגדול. מטוסים לא התרסקו אל תוך בניינים.

התרסקו, אבל מאוחר יותר. והיו אולי האנטי-קליימקס האמיתי של מה שרצה להיות הקטסטרופה של האלף שעבר. באג אלפיים התרחש בעצם בספטמבר 2001.

חוץ מזה לא קרה כלום.

זה, והצונאמי שאף אחד לא מזכיר כי האנשים שמתו שם לא היו לבנים.

זה וזה, ואלפי הילדים הפלסטינים שנהרגו באורח תמוה. לא ברור איך בדיוק ולמה ההורים שלהם נותנים להם להסתובב מחוץ לבית. בחיי, היה צריך לדווח על האנשים האלה ליצחק קדמן.

זה וזה וזה, ועוד כמה ילדים אתיופים שלא נכנסו לבית ספר בפתח תקווה בגלל גוון העור שלהם. איזו השפלה - תחשבו על זה - שאפילו בפתח תקווה מישהו יוכל להגיד לכם לא.

זה וזה וזה וזה, ואיזה מאה וחמישים נשים שנרצחו על ידי הבעלים שלהן. באמת מעצבנות.

זה וזה וזה וזה וזה, ועוד שניים או שלושה דברים. סתם היסטוריה.

עשר שנים. הייתי בן שלושים וכמעט-חמש בעיר אחת ועכשיו אני בן ארבעים וכמעט-חמש בעיר אחרת.

אז היה אחלה וגם עכשיו אחלה.


----

לא יודע למה, אבל זה השיר שהכי בא לי לשמוע כל פעם שיש סילבסטר.

שבת שלום ושנה טובה ונשיקות לכולם.