פעם, כשעוד לא ידעתי מה זה בדיוק "חזון" ועד כמה מדוייק כדאי שיהיה שאלו אותי "מהו החזון שלך?" ואני עניתי " שתבער בי אש!!" כל כך רציתי להרגיש בוערת, כל כך רציתי לחוש אנרגיות ,לחוש תשוקה,להיות בעשייה ובאור. זה היה החלום שלי!! תנו לי אש! ואני אמשיך משם....

שנים שאני נודדת ברחבי המדינה מעצם היותי נשואה לאיש קבע. מהצפון לדרום ומהדרום לצפון וחוזר חלילה. למדתי תואר ראשון, ילדתי שלושה ילדים, עבדתי בעבודות רבות ומגוונות אך לא מצאתי את האש. לכאורה חייתי חיי מותרות. חיים של נסיכה שיש לה הכל והיא צריכה רק לבקש.

 אז למה היתה שם אפלה רוב הזמן???

כי אני חיכיתי לנס!!  ממש כמו נס פך השמן. ותהיתי כמה זמן לוקח לו להגיע?

המשכתי את חיי "לפי הספר" (הצבאי כמובן..) וחיכיתי...וחיכיתי...

עד שהחלטתי לעשות מעשה!! באותם ימים הקראתי לביתי הגדולה את הספר "אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים" של ד'ר סוס וידעתי שזה הסימן – הגיע זמני לצאת למקומות נפלאים. לזוז מאזור הנוחות שלי ולהעיז!!

אני?? להעיז?? לא נשמע לי הגיוני... יחד עם זאת בחרתי לזוז!! צעד צעד... לאט לאט אך בקפיצות גדולות לכיוון האור – לכיוון האש!! גפרור אחד.. נר.. לפיד... עד אש התמיד הבוערת (הודות להזנה תמידית כמובן...)

היום אני יודעת שהאש בוערת בי כי מצאתי את ייעודי,כי מצאתי את שנפשי השתוקקה לו כל כך – את הסיפוק בעשיה. את יצירת הדבר הזה שהוא שלי והוא ייחודי רק לי. את היכולת לעזור לאחרים, את היכולת לתת, ובמקצועיות.

אז נכון ש"נס גדול היה לנו" אבל ללא הצעידה עם הלפידים בחושך לכיוון האור, לא הייתי מוצאת את שחיפשה נפשי.

מזמינה אתכם לקרוא את השיר הבא שמוכר לנו כל כך בראיה קצת אחרת. בראיה של עשיה, בראיה של לקיחת אחריות על מעשינו, על הבחירות שלנו, על הניסים הפרטיים שלנו:

אנו נושאים לפידים
בלילות אפלים.
זורחים השבילים מתחת רגלינו
ומי אשר לב לו
הצמא לאור -
ישא את עיניו וליבו אלינו
לאור ויבוא!

נס לא קרה לנו -
פך שמן לא מצאנו.
לעמק הלכנו
ההרה עלינו
מעיינות האורות
הגנוזים גילינו.

נס לא קרה לנו
פך שמן לא מצאנו
בסלע חצבנו עד דם -
ויהי אור!

בברכת חג אורים שמח

דנה יניב