| ראש השנה שונה מאוד מכל חגי ישראל. חוט של אוניוורסליזם משוך עליו ותפילותיו שונות מכל תפילות השנה. הלאומיות וזיכרונותיה הפרטיים של האומה שוליים בו משום שעיקרו מכוון כלפי חוץ כ"תפילה... לכל העמים". זהו היום היחיד שבו אנחנו מתפללים לשלום העולם. שרים בדבקות: "היום הרת עולם", היום שבו אלוהים היה בהריון עם העולם, ויודעים ש"כל באי עולם יעברו לפניו", ללא אבחנה ואפליה כי כולם שווים לפני בורא העולם. כמו אדם וחווה, אנשי בראשית, שנולדו נטולי דת וחסרי קנאות. ברבות השנים, ועם המצוקות ההיסטוריות של העם היהודי, טושטשה מאוד זהותו האוניוורסלית של החג. קשה היה לנו, הנרדפים, להתעלות ולפעול למענו של עולם שדחה אותנו באלימות שכזו. התפילות היפות נהפכו לאוטופיות התנהגות "העם לבדד" באה לנו בטבעיות, ואתה נטישת האחריות האוניוורסלית של העם היהודי, שהיה פעם "עם עולם" והיום הוא יותר מדי "עם הארץ". תוצאת הסגירות הלאומית עצובה מאוד. לראשונה זה אלפי שנים אנחנו לא נמצאים בחזית ההשפעה האמיתית על גורלו של העולם. בעבר לא היה כמעט עידן שבו לא היינו מעורבים ומשפיעים. הנה: ישו הנוצרי, תורתו וערכיו יצאו מתוך הליבה היהודית של ימי בית שני. בין זורעי התחייה של אירופה היו גם צאצאי האנוסים היהודים, שהחזירו הביתה את חכמת יוון והישגיה הקדמונים, שנשמרו אצל הפילוסופים המתונים והסובלנים של החליפות המוסלמית. אי-אפשר לפענח את הקודים של העת החדשה בלי עדשותיו המלוטשות של שפינוזה, או בלי סוקרטס היהודי של גרמניה - משה מנדלסון. ומה היתה המאה הקודמת בלי מרקס של הקולקטיב מכאן ופרויד של נפש היחיד משם. ובתקופתם גם טרוצקי, זמנהוף ושאר חבריהם וחלומותיהם. כל זה נגמר. לפני שישים שנה כשלה אירופה במבחן ה"אחר". בהינתן לה ההזדמנות היא פלטה מקרבה והשמידה את היהודי, שהיה למצורע העולמי האולטימטיווי ורק חסידי אנוש מועטים הצילו אז את נפשה וכבודה של האנושות. היום עומדת אירופה בפני מבחנו של ה"אחר" החדש - המוסלמי. באירופה ובשאר המערב מתגוררים היום עשרות-מיליוני אזרחים מוסלמים, ועם הצטרפות טורקיה לאיחוד האירופי יהיו שם כ-100 מיליון מוסלמים. השאלה "מה עושים אתם?" מתרוצצת במסדרונות הכוח של פאריס, משפיעה על הבחירות בבריטניה, שינתה את חוקת הדת והמדינה בשוודיה ומשתקפת בסטריאוטיפים של גיבורי הוליווד בוואשינגטון. "מה עושים אתם?" שואלים גם גזעני המערב המתחדשים ועונים לקול תשואות ההמון: מה שעשינו תמיד - מלחמה, גירוש, הגבלת זכויות. "מה עושים אתם" לא שואלים את עצמם כלל הישראלים והיהודים. כשהמערב נאבק את אחד מהחשובים במאבקיו על שלומו ועל שפיותו, אנחנו נעדרים משם בשל סעיף נפשי מובן. בלעדינו הם נאבקים על אקולוגיה בשמים ובארץ, נגד פונדמנטליזם וקנאות על פני כל הארץ, על זכויות אדם, נגד טרור בינלאומי, למען ביצור מעמד האשה ונגד הרעלה. בתקופה שבה ההתקבלות העולמית שלנו גדולה ומשמעותית מאי פעם, בעת שהעולם זקוק לתשומה הייחודית שלנו אנחנו נעדרים יותר מתמיד. זהו הפרדוקס היהודי בן ימינו; המגע, החיכוך, הטראומות, ההחלמה והממשקים עם המערב המודרני, פתחו כמה מדלתות יהדות זמננו לרוחות חדשות ולרעיונות מסעירים: פלורליזם דתי, רב-גוניות אמונית, שוויונה של האשה היהודית ואפילו צלילי המוסיקה היהודיים השונים מכל תווי העבר. ומאידך אנחנו מסתתרים ומתבדלים בחשש מובן מאחרי התריסים הלאומיים המוגפים. עתידו של העולם תלוי במידה רבה ביכולתו של המערב להיזרע ולהרות בקרבו את האיסלאם החדש, להכיל אותם אחרת מכפי שדחו אותנו וללדת יחדיו שיח עולמי חדש. לא השיח "הגברי" הפולט של בוש והפונדמנטליסטים הנוצריים שסביבו, לא זה של מתנחלי ישראל ושמרניה ולא זה של קנאי האיסלאם האוסרים על כל מגע עם החלופה המערבית כמו היתה אשה טמאה. דרוש דיאלוג מתון ואטי, כמו-נשי, מכיל ומקבל. שיח של הריון, "הרת עולם". כמו זה שאיפשר ליהדות המערב העכשווית לשבור את המעגל הפתולוגי ההיסטורי של יחסי יהודים-גויים ולהציב מודל חיים אחר כנגד היטלר, ממשיכיו ואלף שנות שפיכות הדמים שקדמו להם. כשהעולם נפתח אלינו יותר מאי פעם ואנחנו משתנים מאוד לקראתו, אפשר להרפות מהפחדים ולחדש את מקוריותו של החג, לחזור אל האחריות העולמית ולדאוג ממש לשלום העולם. מה אנחנו יכולים לעשות לקידומו של עולם שכזה - טוב יותר, מתוקן, איכותי ומסוכן הרבה פחות ליושביו ולנו? בעיני, אנחנו חייבים לתרום את ניסיוננו כקורבנות, כ"אחרים", ולבסוף כמתקבלים, כדי למנוע את הקרבתם המיותרת של "האחרים החדשים" בני דורנו. יהדות זמננו, על קורבנותיה ולקחיה, חייבת להציע עצמה כגשר שעליו יפסעו הנוצרים והמוסלמים המערביים אלה לקראת אלה, ליצירתו של הדיאלוג הנוצרי מוסלמי ומיסודו של האיסלם המערבי. המערב יכול וצריך לחבק ולהיפתח לאזרחיו המוסלמים ולגרום להם לראות את עצמם, דתם ומסורתם באור חדש - אור של פתיחות, סובלנות ופלורליזם דתי. רבים מהמוסלמים במערב מסתייגים מהטרור הקנאי. לא כולם שם בן לאדן, כמו שלא כולנו כאן מאיר כהנא, ברוך גולדשטיין או ג'ורג' בוש. המתונים שבהם מועמדים להיות ה"יהודים", הזרים, של המאה ה-21 על לא עוול בכפם. למענם חייבים להתגייס שותפי הכישלון, קורבנות ומקריבים, של המאה ה-20 כדי להצליח הפעם במבחן. כי אם העולם הראשון - אירופה וארצות הברית הדמו-נוצריות - ייכשלו במבחן "האזרחים בני דת מוחמד", יסחוף גל הכישלון את המערב אל שקיעתו הבלתי נמנעת. ומנגד, ההצלחה יכולה להוליד מחדש את המערב המדשדש לקראת שלום עולמי ותור זהב שלו יהיו שותפים רבים ממאמיני ה"אלוהים אחד", שאליו אנחנו מתפללים היום. |