הולך בלילה בצעדים מהירים, פליז לחימום, גב זקוף, מבט נחוש, פנים שלא אומרות דבר.

חוויתי הומור, חוויתי הנאה מרוח קרה או משמיים בהירים ביום חורף קייצי, שחיתי, היתה לי מוזה יצירתית, אפילו רקדתי והתחלתי עם שתי בחורות לשם הפלרטוט בלבד. רוח חיים.

הוא אמר לי פעם: "עושה רע - מי שרע לו".

הוא עולה לי בזכרון עכשו, תמונה שלו יושב במבט חלול של יסורים אילמים באירוע חברתי בפאב. כולם בתנועה. חוץ ממנו. קפוא. לא מדבר. לא מחייך. חובש את הכסא. כנראה נלחם בדחף לצאת משם. המבט הזה שלו, לא הבנתי אותו, הוא היה תמוה בעיניי אז, אבל הוא נחרט לי בזכרון. היום אני כבר יודע לזהות ולהזדהות.

אני לא מצדיק עשיית רע כשרע. אני גם לא אעשה רע. עדיף פגיעה בעצמי לפני כן. כך מאז ומעולם הייתי, עם ערכי מוסר ורצון להטיב שינקתי בבית. אם יש דבר שלמדתי על עצמי, ועל דכאון, הוא שעל אף שהוא פוגע כמעט בכל חלקה טובה, הוא לא פוגע בערכים. 

"חבורת בני טובים היכו ועינו קשיש חסר בית בגן ציבורי בבת ים"

אנחנו שומעים את הדברים האלה ולא מבינים. גם לא מבין.

אנו חיים בחברה אשר כדבר מובן מאליו מתעלמת מהמצב הנפשי של הזולת. רק החזות החיצונית קובעת, מה עושים, ולא למה.

שני שכנים למשרד יכולים לא לדעת מה מתרחש זה בחייו של זה, בעיקר בארה"ב המנוכרת, אבל גם כאן אצלנו.

אנו עומדים שוב ושוב נבוכים מול מעשים בלתי נתפשים של אלו שפגעו בעצמם או בזולתם נוֹראוֹת ובלי שום הגיון.