השדיים של מושינסקי היו משהו בלתי רגיל. מירב מושינסקי קראו לה, והיא הייתה איתי בתיכון. אלוהים בירך אותה בשפע, והיא הציגה לעולם בחזרה את המירב שלה. את המיטב שלה, שמילא לגמרי את החולצה, מותח אותה יפה קדימה ולצדדים בלי אף קמט, מותח את קצה גבול ההתאפקות שלנו. ארבע שנים של תיכון היא הסתובבה עם אשכולי הפאר האלו לראווה.
אח, מושינסקי... איזה יתרון עצום היה לה על שאר הבנות בכיתה, שלא יכלו אף הן להתעלם מהפלא הנפוח הזה שישב לידן. כמה היא נתנה לנו הבנים, להתלהב, להתייסר, לפנטז, לאונן - כמעט לצאת מהדעת. היינו יושבים על הטריבונה ומתווכחים מי לוקחת - סמנתה פוקס או מושינסקי. איזה הרים של עונג היא החביאה שם, עוד הרבה לפני עידן הסיליקון. בשיעורי התעמלות חלקנו ויתר על הכדורגל רק כדי לצפות במושינסקי רצה 100 מטר, או 400 מטר (תענוג ארוך יותר). 
אח, מושינסקי... מי הבן זונה שיזכה בה, חשבנו, מי? מי בעולם הזה יזכה להיות איתה באינטימיות בחדר, לראות אותה בלי חולצה, מתקלחת? זה כמו לזכות בלוטו. יום אחד חבר בא אלי בעיניים נוצצות: "חשבת על זה שהיא כל יום מתקלחת?" יא רבאק, צודק הבן אדם. כל יום האירוע הזה קורה והעולם שותק. ציפור לא מצייצת. הקירות מסתירים. ושום דבר לא נשבר, גולש או מתנפץ. רק הסבון צוחק עלינו. איזה ביזבוז...  
הערצנו את מושינסקי בלי בעצם שעשתה דבר. בסך הכל הייתה נערה נחמדה וחייכנית, לא יפה במיוחד, אפילו לא תלמידה מצטיינת. וחשבנו על זה שמושינסקי יכולה בעצם להשיג כל מה שהיא רוצה. שהיא יכולה לעשות קריירה מדהימה. שאין גבר בעולם שיכול לעמוד מולה. הרי לא חסר לה כלום, יש לה הכל.

אח מושינסקי... איפה את היום?