"אין לך גבול!" אני אומרת לילדה אחרי שהיא מבקשת פעם שלישית גלידה,משום שאני (בגלל נסיוני ויכולתי לקרוא מחקרים ולהפנים מסרים תרבותיים) מניחה שאני יודעת יותר ממנה מה טוב בשבילה וזה אומר:

השמנה היא לא בריאה.

השיניים נפגעות מהסוכר וזה כואב ויקר לטפל בהן.

גלידה לא מזינה. 

אני חושבת גם:

אין לי מספיק כסף לאינספור גלידות וזה לא בתקציב .

ילדה צריכה להיות מחונכת כלומר לא לקבל כל מה שבא לה מיד ולדעת לדחות סיפוקים.

ילדה צריכה להיות ממושמעת ולקבל את הלא שלי כסמכות עליונה. 

אולי אני חושבת גם:

 היא התנהגה קודם מרגיז.

מה יחשבו עלי ההורים שמסביבי בגן השעשועים ...

 הגלידה מלכלכת וזה יוצר עבודה עם מגבונים ואחר כך עם כביסות. 

ואפילו:" גם אני רוצה הרבה דברים מותק ולא מקבלת. אלה החיים ולא בא לי להיות נחמדה אלייך".

לכאורה, אנחנו מדברים על גבולות כמושג משותף וברור לכולנו, מעין רשימה של ידע נכון שאפשר לבוא לשמוע וליישם במטרה להיות הורה טוב (מה זה?) שחושב על טובת הילד.

למעשה, גבול הוא גם מה שמפריד אותי מילדי ומגדיר את ההבדלים ביננו.

מי מגדיר מה הדבר הנכון לעשות בכל רגע נתון עם הילד? החובה שלי לילד? לעצמי? לאחרים בתמונה?המחוייבות שלי לעתיד של הילד (לחנך ולהטמיע עקרונות וערכים)? המחוייבות שלי להווה של הילד, שאולי מצויי היום במצב רוח זה או אחר ובהקשרים מסויימים כמו נולד לו אתמול אח חדש? (בואי נקנה לך גלידה ענקית ...) ואולי גבולות נועדו בשבילנו? לסדר יום הכפויי שעלינו לעמוד בו, למצבי רוח שלנו? להנאות ולחולשות שלנו? לדימויי שלנו בעיניי אחרים? אם אני אוהבת גאנק פוד? אם אני מנהלת רומן עם בעל הקיוסק? אם אני ממהרת עכשיו או חסרת סבלנות ? 

יש בעיה עם גבולות. כי הם מן דבר שצריך ליישם כל הזמן, בכל מצב ולהחליט כל פעם איך לנהוג, מה שאומר להיות בשליטה. שליטה עצמית ושליטה על הילד. צריך לדעת: במה מאמינים? מה דעתנו על החיים? על ילדים? צריך לקבוע: איך חיים? מה סדרי העדיפויות? צריך לעשות חשבונות נפש על הגבולות שלנו. הפנימיים והחיצוניים. המודעים והנסתרים.

אבל בתכלס, הסיטואציה פשוט תופסת אותנו:הילד פועל בדרך שלו ואנחנו מגיבים. אנחנו בהחלט לא מובילים פה אלא מובלים. אנחנו שורדים את הסיטואציה. בלי קיוסק בגן שעשועים, לא היינו אוכלות גלידה. אבל בהחלט היינו מתווכחות ובטוח שהייתי אומרת מתישהוא- "סליחה מותק. יש גבול!". אני מתכוונת להגיד, שכל סיטואציה כוללת מארג של הקשרים, וכל גבול נקבע נקודתית. בלי הרבה קשר לתפיסות התאורטיות של מה נכון בעיני. גם מה נכון בעיניי זה מושג גמיש ומשתנה מילד ראשון לילד שני, בעקבות אנשים שפגשתי, דברים שקראתי ועם השינויים שאני עוברת כאדם.(למשל מה דעתי כיום על הדרך שבה גידלו אותי ואיך היא באה לידי ביטויי בחיי.) גבולות הם קירות מדומים, אני לא שוכחת שהם גמישים,מתחלפים,מתהווים,סמליים, משקפים. כמוני וכמו הבנות שלי.

מה דעתכם?