היא מתה ממנת יתר, הוא התאבד באותו יום וביקש להיקבר איתה יחד, באותו ארון. הנס ופאולינה הרצל, ילדיו של חוזה המדינה, שווים סרט. אבל קודם צריך למצוא כוכבת ולהיטפל אליה

סיפור קצרצר, מרתק ושונה מאת דאה הדר אשר פורסם בעיתון הארץ ביום רביעי 30.12.09

היה יום חול רגיל לכאורה. אבל מגרש החניה בהר הרצל, מעט צפוף ומשובץ מאבטחים, הריח כמו יום הזיכרון או יום השנה של פיגוע איכותי לפחות. מי מת, לא ידעתי. צעדתי עם הפרח שבידי לכיוון חלקתו של חבר. התכוונתי להביא גרניום. גרניום חזק, גרניום שורד, אמרתי לעצמי בחנות הפרחים בבוקר. אבל ברגע האחרון קניתי ציפור גן עדן. 

20.9.2006 על ההר רבצה רוח, רוח של דם חדש-ישן. בערוגה מעל הקבר היו שתולים פרחים. אוגוסט שחלף צרב את חותמו על עלי הכותרת. זמן להשקות. ניגשתי לברזייה ופתחתי את הברז, מסובבת חזק, ופתאום המים החלו להשפריץ לכיווני. לא היה סיכוי לעצור את הזרם האלים. חולצת הטי הלבנה שלי נרטבה. הרגשתי שמסתכלים עלי. בהתחלה חשבתי שסתם נדמה לי בגלל שהחולצה נדבקה אלי והפכה לצבע גוף. אבל מישהו באמת הסתכל, הסתכל ותיעד. הסתובבתי וראיתי אותו, עומד שם עם זקן צרפתי בצבע עורב ומצלמת וידיאו דיגיטלית קטנה בידו. "אל תזוזי, פאולינה", הוא אמר, "תהיי טבעית". 

לא זזתי. גם האיש לא זז. המצלמה המשיכה בשלה. מי אתה? שאלתי. האיש אמר שקוראים לו וולף והוא במאי אוסטרי, ושאנחנו חייבים להזדרז כי אנחנו מאחרים לטקס. איזה טקס? ביררתי. וולף נראה מופתע. "בואי אחרי", הוא אמר, והמשיך להסריט. ביקשתי שיכבה את המצלמה ודרשתי לדעת למה הוא קרא לי פאולינה, והוא הסכים לכבות ולגלות בתנאי שנתחיל לזוז לכיוון הטקס. לא זזתי. 

וולף סיפר שהוא במאי מוערך ושנוי במחלוקת באירופה ושהוא עושה סרט על הנס ופאולינה הרצל ושהוא הגיע לארץ ללוות את העצמות של השניים ולחפש וללהק כישרונות ישראלים, וברגע שהוא ראה אותי עם ציפור גן העדן והחידלון בעיניים הוא ידע שאני הפאולינה שלו. 

אני לא, התנגדתי. 

וולף התחנן שנזוז. אמרתי לו שימשיך בלעדי. 

הייתי קצת סקרנית. סיפור המשפחה בהפרעה של חוזה המדינה עניין אותי בעבר, אבל נחיתתן של עצמות ילדיו של הרצל בארץ ביממה האחרונה איכשהו חמקה מתודעתי. 

"אני אשלם לך", הציע וולף. 

אני לא זונה, עניתי לו. הוא הציע לי 200 יורו כדי שאתלווה אליו לטקס ואתן לו לצלם במשך שעה. 

אוקיי, הסכמתי. וולף הפעיל את המצלמה והחל להתקדם בצעדים נמרצים. ביקשתי שישלם לי עכשיו. הוא הוציא מזומנים מהתיק. 

זה תיעודי או עלילתי? ביררתי, והכנסתי את הכסף לכיס. וולף הביט בי בבוז ואמר שהוא לא נותן שיכלאו אותו בהגדרות קטנות ומגבילות. "אני קרוס ז'אנר, אם תרצי", הוא אמר. 

אני לא שחקנית, הסברתי. 

"זה בדיוק מה שאני מחפש, שחקנים שהם לא שחקנים. בלי המאניירות, שיהיה הכי raw, הכי אמיתי". הוא מחפש ישראלים לפרויקט, אוסטרים הם לא כוס התה שלו. "את הברקת ליהוק, תסמכי עלי. ואני לא מתכנן לזרוק אותך למים העמוקים בלי הכנה. אחרי שאסיים לצוד את הלוקאל טאלנטס אני אטיס את כולכם לאוסטריה ונסתגר כולנו בבקתה ביער ואני אעשה לכולכם בית ספר כמו שבחיים לא עשו לך. את גרושה?" 

בקרוב. 

"כן, כן", הוא הינהן. "מה מוצא ההורים?" 

הונגריה-פולניה-דור תשיעי... מילמלתי. 

"פרפקט", השיב הבמאי. 

מורפיום וירייה 

וולף סיפר שלפני עשור שהוא החל להתעניין בדמותו של הנס הרצל. עד מהרה הוא נהיה אובססיבי. כן, זה לא נשמע טוב, הוא הודה, אבל זה מה שזה - אובססיה. הוא חקר על כל המשפחה: הנס, אחיותיו, האם יוליה, האב בנימין זאב - והשאר היסטוריה. בהתחלה הוא ליקט פרטים על כל שלב בחייו של הנס, מלידתו, דרך מות אביו כשהיה בן 13 והתייתמותו כעבור שלוש שנים מאמו (חולת נפש מאובחנת). לאחר מות הוריו, נשלח הנס לפנימייה בבריטניה ובהמשך סיים תואר שני באוניברסיטת קיימברידג' בבלשנות ופילוסופיה. 

"הנס היה איש רדוף", טען וולף, "לא מאוזן נפשית. הוא תירגם את כתבי אביו אבל חי בתחושת כישלון אישי קשה, מתמשך". הבמאי המשיך לטפס על הר הרצל ולגולל את קורות חייו של הנס - התנצרותו, הפיכתו לבפטיסט, קתולי, פרוטסטנטי, ושיבתו ליהדות לקראת מותו בגיל 39. 

מטבע הדברים, וולף החל לנבור גם בביוגרפיה של פאולינה, המבוגרת מהנס בשנה ונודעה באשפוזיה התכופים במוסדות לחולי נפש. "אי אפשר לעסוק בהנס מבלי לעסוק בפאולינה. הנס הרי היה כל כך קשור לאחותו. גם פאולינה לא היתה בסדר בראש", הוא אמר וירה בי מבט, "פאולינה היתה מופקרת, התגרשה, והתמכרה למורפיום. היית פעם מאושפזת?" 

לא. 

"הייתי מעדיף שתתנסי בזה לקראת הצילומים", קבע הבמאי, "אני רוצה אותך טוטאלית". 

סיכמנו על שעה, הזכרתי לו. 

"מה עם כדורים?" הוא המשיך. 

הצעתי לו זאנקס. וולף רצה ובלע. רציתי שהוא יהפוך לרדום ורפוי וייעלם אבל הזאנקס לא מיהר. "תיזהרי עם כדורי ההרגעה האלה. בסוף תמותי מזה". 

שתקתי. 

"פאולינה בלעה משככי כאבים כאילו אין מחר ומתה ממנת יתר בספטמבר 1930", פירט וולף. "הנס לא ידע את נפשו. הוא אהב את אחותו אהבת נפש, ולמחרת, שעות בודדות לפני הלווייתה, הוא שכר חדר במלון וירה לעצמו כדור בראש. טרודה, אחותם הצעירה, דווקא הקימה משפחה, אבל גם היא מצאה את דרכה לבית החולים הפסיכיאטרי של וינה. בסוף היא פונתה משם על ידי הנאצים ונלקחה לטרזינשטט, שם מתה. כן כן, גם היא היתה משלנו. כנראה שזה רץ במשפחה". 

החוב האנושי

חלפנו על פני רבין אבל הבמאי בכלל לא הבחין בו. שבוע עמוס וטעון עבר על וולף. כבר בשבוע שעבר הוא טס ממינכן לפאריס ומשם לקח רכבת לבורדו, כדי ללוות בבית העלמין היהודי את חפירתן של חלקות הקבר של הנס ופאולינה. לאחר שהוצאו עצמות הן עברו בדיקה וזיהוי והוטסו לישראל. שעתיים לאחר נחיתתן בארץ, וולף נחת כאן בעצמו. 

כעת ראינו את הקהל הנכבד של הטקס שהתייצב כאן כדי למלא, באיחור של 76 שנה, את צוואתו של האב תיאודור. וולף היה בטרנס. "אל תילחמי בקטבים שלך", הוא ייעץ, "את לא יכולה לברוח מעצמך, פאולינה". 

תפסיק לקרוא לי פאולינה! 

"ששש... כבר התחילו", העיר לנו עוזר פרלמנטרי שעמד סמוך לקבר של חוזה המדינה שהלך לעולמו ב-1904. גופתו, יחד עם גופות הוריו, יעקב וז'נט, ואחותו, שגם לה קראו פאולינה, נחפרו והוטסו מווינה לירושלים ב-1949. "לא תהלוכת אבל היא, הלוויית עצמות הרצל בירושלים, אלא מסע ניצחון, ניצחון החזון שהיה למציאות", אמר אז בן גוריון. 

העלייה לארץ של הנס ופאולינה המנוחים התעכבה במשך שנים. היו גורמים שלא ששו להוציא את השלדים של יתר בני משפחת הרצל מהארון ולקבור אותם לצד האב, מחשש לפגיעה באתוס הציוני. הממסד הדתי הערים קשיים. אולי בגלל האם, יוליה, שביקשה שגופתה תישרף, או בגלל הנס שהתנצר והתאבד. או פאולינה. אבל בסוף הכנסת חוקקה חוק מיוחד לקידום מורשתו של האב, חוק הרצל שמו, שאיפשר את המעמד החגיגי שבו עמדנו כעת. 

ח"כ אברהם רביץ ורבים אחרים החרימו את הטקס של צמד האחים הסוררים. גם כבוד הנשיא משה קצב, הרמטכ"ל דן חלוץ ועוד רבים וטובים נעדרו. במקום התייצבו כמה אח"מים, בהם דליה איציק, ראש האופוזיציה בנימין נתניהו ואביו, בן ציון. גם הנס ופאולינה כבר נכחו, בתוך ארונות שנעטפו בדגלי המדינה שנישאו על כתפיהם של נערי תנועת נוער ציונית. איש מהנוכחים בטקס העצוב לא הכיר את הנס ופאולינה באופן אישי. 

ראש הממשלה אהוד אולמרט ציטט את ישראל זנגוויל, ציר בקונגרס הציוני הראשון: "על נהרות בבל ישבנו וגם בכינו בזוכרנו את ציון. על נהר בזל ישבנו והחלטתנו נחושה. לא לבכות עוד". ראש הממשלה הקפיד בנאומו להפריד בין "החוב הלאומי" להרצל "מורה הדרך", לבין "החוב האנושי", "חוב של כבוד, חוב מילויה המלא של צוואה". זאב ביילסקי, יו"ר ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית, שאת הקמתה הגה הרצל, ציין את תרומתו של ד"ר פלדשטיין, שללא "השיגעון לדבר" שלו ילדי הרצל לא היו נטמנים לצד אביהם. גם ביילסקי דיבר על "צדק היסטורי" ומעל הכל על "צדק אנושי". 

"איזה צדק, איזה אנושי", סינן וולף וניער את ראשו בזעם. "את יודעת שזמן קצר לפני שהנס התאבד הוא כתב מכתב שבו הוא ביקש להיקבר יחד עם פאולינה באותו ארון?"

לקחתי צעד אחורה. וולף עשה עלי זום אין. החזן הצבאי הראשי קרא את תפילת "אל מלא רחמים", וגבריאל הרצל, קרוב משפחה רחוק, אמר קדיש. 

חלפה כמעט שעה מאז שנעשתה העסקה. הייתי חסרת מנוחה. "טוב, אני זזה", אמרתי. 

"רגע", קרא וולף ושלף מהתיק שלו כד. הוא אמר שכשהקהל יתפזר, הוא רוצה לצלם אותי עם הכד מטיילת על השביל לכיוון הקבר של אבא ומפזרת עליו את האפר. "זה יהיה שוט פנטסטי". 

הנס איבד את כד האפר של אמא שלו בנסיעה ברכבת, אמרתי לו, רכבת בפאריס, נדמה לי. כדאי שתעבוד על התחקיר שלך. 

התחלתי להתרחק, אבל וולף הלך אחרי והסביר שאסור לי לפרוש עכשיו מהפרויקט, ושמדובר בקו-פרודוקציה ישראלית-גרמנית-אוסטרית. "תדמייני דרמה פסיכולוגית תקופתית. ברגמנית, אם תרצי. לא יהיה כאן הפי אנד. כאן לא הוליווד. זו טרגדיה". 

זו טרגדיה, הסכמתי. 

"טרגיה רלוונטית מתמיד. ואני מעריך שזה יתפוס חזק באירופה. לא באמריקה, אבל מה אמריקאים מבינים ביצירה. אני דווקא בונה על בכורה בפסטיבל ברלין. ואני מציג את הפרויקט באירוע פיצ'ינג ברוטרדם בקרוב. תחזיקי לי אצבעות". 

בהצלחה, איחלתי והגברתי את קצב צעדי. 

"רגע, פאולינה, אל תברחי", הוא צעק. 

לא ידעתי מה לעשות. זו היתה טעות לבוא להר היום, לקחת את הכסף, להיכנס לסיפור הזה. התקדמתי לכיוון יד ושם, אל בקעת הקהילות החרבות. וולף המשיך לעקוב אחרי. נכנסנו מבעד לשלושת השערים המדמים את שערי חומות ירושלים. האתר השתרע על שטח של 24 דונם לרגלי הר הזיכרון. שוטטתי בין חצרות חצובות, בין קירות עשויים אבנים ענקיות הניצבות זו על זו ללא מלט בדומה לבנייה ההרודיאנית המאפיינת את הכותל המערבי, ועליהם חקוקים שמות 5,000 הקהילות שנחרבו בשואה או סבלו תחת הכיבוש הנאצי. מעולם לא הייתי כאן. בין קירות האבן הזדקרו סלעים בגובה תשעה מטרים שמטרתם ליצור תחושה של אפסות האדם מול גודל האסון, כך נכתב באתר. הרגשתי אפסית. הצצתי אחורה כדי לבדוק אם גם וולף מושפע מהעיצוב. היה ניצוץ גרנדיוזי בעיניו. הגענו לקהילת טולצ'ין. 

"לוקיישן חזק", הבמאי מילמל לעצמו. 

וולף, הסרט שלך מופרך, אמרתי לו, זה בחיים לא יעבוד, תניח לי לנפשי. 

וולף חייך והמשיך לצלם. מעל קירות החצרות היתה צמחייה שנועדה להראות את תקומת העם היהודי אחרי השואה. לא הצלחתי לשאוב ממנה כוחות. המשכנו לשוטט. פתאום וולף תפס אותי והצמיד אותי לקיר של קהילה חרבה, כבר לא זיהיתי איפה אני. בלז, פלרמו, קרקוב, תוניס, יודנשטאט, אל קודס... הוא התקרב לפני ולחש "פאולינה", וניסה לדחוף את לשונו לפי. הדפתי אותו. הוא תפס קווצת שיער שלי וסילסל אותה סביב האצבע שלו. ירקתי לו בפרצוף. הלוואי שתמות, אמרתי. 

"את מתה קודם. אני ישר אחרייך", אמר וולף, "אבל נשארו לנו עוד עשר שנים עד סוף הסיפור. המון יכול לקרות בעשר שנים". התחלתי לרוץ בחזרה אל הר הרצל, וולף שהמשיך לצלם צעק עלי לחזור לתוך הפריים. השארתי אותו מאחור בבקעה. הטקס בהר כבר הסתיים. הקהל התפזר. הנס ופאולינה נשארו לצד אבא. מנוחת עולמים. חזרתי לחלקה שלי. הברז עדיין היה פתוח. ציפור גן העדן חיכתה שם. מישהו תלש את עלה הגביע.