קולות קרב עלו מבחוץ קולות צורמניים, חורקניים. מדי פעם גם צרחת מתכת חלודה. הצמדת את בני לחיקי, מגוננת עליו. "מי היה מאמין?" לחשתי לבעלי בעיניים חרדות, "בכזו שכונה... בכזו שעה..." הקולות התגברו, מחרישים אוזניים. אי אפשר להתעלם יותר. ונגמר. שקט השתרר על הרחוב.
יצאתי לראות מה קורה, אולי מישהו צריך עזרה. ראיתי אותו, שרוע על גבו הירוק, דשא שכיסחו לו ת'צורה.
|